סרט\עדנה אפק

לא רציתי שעופרה תתלווה אלי. אבל היא התעקשה.

היא תמיד נדבקת אלי , כבר שנים, מאז שהייתי ילדה.

"אני מעדיפה ללכת לבד" אמרתי.

"זה בסך הכל סרט," עפרה אמרה " ואני לא אעשה שום סצינה. אני גם לא אבכה. מבטיחה."

ידעתי שהיא לא תעמוד בהבטחה ובכל זאת הסכמתי.

"את יודעת", אמרתי לה" את יודעת שגרתי בבית של אשתו, שנתיים, כשהייתי סטודנטית, בירושלים."

"כן, אני יודעת" אמרה עפרה" וחוץ מזה גרת אצל אלמנתו ולא אצל אשתו".

"זה היה בבית המעלות" אמרתי.

עפרה שתקה.

הלכנו.

"כרטיס אחד לטוביאנסקי" אמרתי. "אזרח ותיק". עפרה שתקה.

היה קשה לצפות בסרט.

ועפרה בכתה.

ידעתי. שזה מה שיקרה.

היא לא בכתה כל הזמן , רק בקטע שהראו איך הילדים בביה"ס התנהגו כלפי הבן ואמרו לו "בוגד".

עפרה אמרה: "את זוכרת", ובאותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שאני מתפוררת.

"תשתקי" אמרתי לעפרה. "תשתקי".

אבל היא המשיכה.

הרגליים כאבו לי כל כך.

"אני לא יכולה ללכת" אמרתי לעופרה. "קחי מונית".

"לא" , אמרתי אני אתגבר.

כל הדרך שתקנו.

כל הדרך.

כמעט כל הדרך.

"המכונית בחניון הקאמרי ", אמרתי בקול רם.

עפרה שתקה.

נכנסנו לאוטו.

הרגליים רעדו ואחר-כך גרדו.

"משהו עקץ אותי" אמרתי.

עפרה שתקה.

לא בכיתי. רק רגליי בכו.

והן עדיין בוכות.

עפרה הסתכלה בי.

"תפסיקי" , צרחתי, "תפסיקי".

"תסתכלי, תתקרבי" אמרה עפרה,

והקרינה לי את השקופיות.

"אני לא רוצה לראות. עזבי אותי", צרחתי.

אני עדיין אומרת "עזבי, ולא תעזבי" ואז מיד אומרים לי:" את מורה?"

השקופית הראשונה הייתה כשהייתי בכיתה ד,

והעלו אותי על השולחן .

וכולם אמרו:" בת של גנב, בת של גנב."

ועפרה בכתה.

"זה לא אני" אמרתי. "זאת עפרה".

בשקופית השנייה כבר הייתי בארגז החול והילדים שפכו עלי מים

או נכון יותר הרטיבו אותי עם צינור.

ואז אוריאל שכבר הרביץ לי בשקופית הראשונה, שוב הרביץ לי וכולם צעקו:

"בת של גנב".

בסוף השקופית אפשר היה לראות שהשמלה הוורודה הייתה כולה רטובה ומלוכלכת.

אני לא יודעת אם היא הייתה רטובה מהמים, מהבוץ ואולי , רק אולי משתן שברח.

"די" צרחתי על עפרה. "די. אני לא רוצה לראות".

"אז תעצמי את העיניים," היא אמרה. "את טובה בזה. את עושה את זה כבר שנים".

ואז הקרינה את השקופית הבאה.

ברחתי.

נכנסתי למיטה והלכתי לישון.

היא נעלמה.

ידעתי שבשלב כלשהו היא תחזור, רק לא ידעתי מתי.

הרגליים כל כך כאבו לי, עד שבקושי נרדמתי.

כשקמתי עפרה לא הייתה שם אבל הרגליים היו נפוחות וכואבות.

הנייד התחיל להשמיע את ניגון הצרצרים ,שמאז שהוא מת לא יכולתי לשאת.

רציתי לכבות את הנייד, אבל לא הצלחתי.

עפרה צחקקה מעבר לדלת.

"תמשיכי לנסות", היא אמרה. " לא תצליחי.".

הכנסתי אותה.

בשקופית הבאה ראו אותי יוצאת מהבית וצלמי עיתונות מצלמים אותי

ואומרים: "זאת הבת של...".

המצלמות היו גדולות. מיושנות. אלה של שנות החמישים.

והייתה שם עוד שקופית של חנות באטה בעיר התחתית. וראו אותי מודדת נעליים והמוכרות מתלחשות, "הבת של..."

"אמרתי לך," אמרתי לעפרה" לא לבוא אתי לסרט על טוביאנסקי".

עפרה הסתכלה בי וצטטה את השיר שכתבתי

"שלג יורד על אבי

מעטפו בשמיכה של נוצות

שיער צערה של אמי

מלטף את עיניו הקמות."

רציתי לברוח, אבל הרגליים כאבו לי.