סיפורים
"אל יעד לא ידוע" / יהודה הצבי
אם גם נולדתי בארץ-ישראל, את העיירות העלובות של היהודים בפולין וברוסיה הכרתי
היטב. מלחמת העולם השנייה השתוללה באירופה, אבל בבית הספר העממי בתל אביב
עמלו המורים דאז להקנות לתלמידיהם מנות גדושות של י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים
וביאליק.
אולם, מה לי להלין על כתריאליבקה ויהופיץ ? שכונת מגורי אשר בדרומה של עיר דמתה
להן לאותן עיירות כשני רגבים של בוץ. צריפים עלובים, רחוב לא סלול, ללא ביוב, ללא
חשמל. בית כנסת קטן בנוי במרכז השכונה, מכולת זעירה, סנדלר, תופרת, מאפייה, ואפילו
-להבדיל- אורווה לגמלים בקצה הרחוב.
היה זה יום שבת מלא אורה. הגשם הטורדני שנמשך שלושה ימים רצופים, פסק לו כמו
לפתע, ושמש חורפית עודדה אנשים לצאת מבתיהם.
- "שמש מרפא !" אמר לי אבא כשחזרנו יחד מבית-הכנסת.
חמימות שררה גם בבית עם ה"קידוש" הקצר, הבורקס מאפה-בית, ה"חמינדוס", והזמירות
של שבת.
רצועת אדמה בחזית הצריף שלנו רופדה יום קודם לכן בחול ו"כורכר", לכסות על הבוץ
הטובעני. אפרים העגלון רוקן עגלה עמוסה בחומר-בניין זה, טרח ויישר בטוריה ובמעדר,
ויצר מעין מדרכה.
היה זה אך טבעי לראות - מיד עם סיום ה"זמירות" שלנו - את אסתר, אשת העגלון, עומדת
לה על מדרכה זו מול חלון ביתנו ומתעניינת אצל אמא שלי "אם הכל בסדר". בעוד שיחת
השכנות נמשכת, נטלתי לי ספר ששאלתי בספריית "אחיעבר", ויצאתי, גורר עמי גם כסא,
אל ה"מדרכה" מוצפת האור. זכור לי היטב שמו של הספר: "עקבות בסלע", ספר על תולדות
כדור הארץ והחיים על פניו. זכור לי גם כי תורגם בידי אברהם שלונסקי. חושבני, כי היה
זה ספר קשה מעט לקריאה בשביל ילד בן תשע. אמנם תמיד אהבתי לקרוא. בלעתי ספרים
"קלים" גם "כבדים", אולם עכשיו כשאני מהרהר באותו יום שבת, אני מוכן להודות, ביני
לבין עצמי, כי דעתי משום-מה הייתה זחוחה מעט, ואולי אף ציפיתי בסתר לבי, שהנה
יעבור כאן אחד השכנים וישאל: "מה אתה קורא היום, יהודה?"
ישבתי לאור היום וקראתי.
כמעט שצדקתי בחישובי התוחלת שלי, שכן לא הספקתי לקרוא אלא שנים-שלושה דפים,
ולידי נעצר עמנואל, אחד מן ה"יחידים" של בית הכנסת הסלוניקאי, ואכן שאל:
-"מה אתה קורא היום, יהודה?, האם לא מוטב שתעיין בפרשת השבוע, או תאמר תהלים?"
-"אני קורא גם זה וגם זה" עניתי קצרות.
- "היידה, נראה!" אמר עמנואל (כאשר גלוי וידוע כי "היידה" הספרדי הוא שווה-ערך
ל "א נו, נראה!"). תליתי את מבטי בעמנואל, והוא הוסיף ואמר:
- "אני אומר לך פסוק בתהלים ואתה תמשיך אותו". לא חיכה עמנואל לתגובתי, וציטט:
- "מזמור לאסף, אך טוב לישראל – אלוהים לברי לבב".
- "ואני כמעט נטו רגלי, כאין שופכו אשורי" יריתי מיד.
-
- "כן, כן." נענע עמנואל בראשו "באמת תישמר לך שלא יטו ויטעו רגליך. שלא תמעד
חס ושלום! כדאי שתתחזק בדברי תורה".
- "…ועכשיו אולי אני אומר לך פסוק בתהלים, ואתה תמשיך?" אמרתי-שאלתי,
וגם אני לא ממש המתנתי לתגובתו של עמנואל:
- "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר
עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם הללו-י-ה".
את כל כשרון המשחק הילדותי שלי גייסתי כדי "למתוח" את ה-לל-וי-ה בנעימה כזו
שתישמע כאילו אמור להיות לה פסוק המשך. כמובן, כל הקורא את פרק קי"ז בתהלים
יוכל לראות כי זהו מזמור צנוע, כל-כולו שני פסוקים קצרים, והמסתיים אכן ב"הללו-י-ה".
- "המממ…" מלמל עמנואל, והתחיל ללכת. "שבת שלום".
מאז אותה שבת היה עמנואל פונה אלי בכל עת שהתראינו בכינוי "רבי יהודה"
עד היום איני יודע לומר אל נכון עד כמה היה בכינוי זה מעין חיבה, או שמא קצת, משהו
עוקצני.
סגרתי את הספר "עקבות בסלע" כשאצבעי תחובה בין דפיו כעין סימניה, אבל לא הוספתי
עוד לקרוא בו. בלי משים, מחשבותי נדדו מאותה שעה אל מעבר לים ואל הסיפור שהתהלך
במשפחתי אודות סבי: השנה הייתה 1912, כך מתחיל הסיפור, וסבי אז גבר צעיר,
שלא-מכבר נשא אשה, בנה בית, והתכונן להקים משפחה. אותה שנה הוכרזה עצמאות יוון,
לאחר מאות שנים של שלטון האימפריה העותומנית.
אחד הצעדים הראשונים של השלטון החדש היה רישום של כל הצעירים היהודים של
סלוניקי.
בעיבורה של שכונת "ברון הירש", בסלוניקי, השכונה שבה גר סבי, היה מגרש רחב, שטח
אדמה ריק. לשם נקראו כל הגברים הצעירים לבוא ולהתייצב בשעת בוקר מוקדמת.
סבי נטל עמו את ספר התהלים בידו, נשק לסבתי ואחר-כך למזוזת הבית, ויצא לעבר אותו
מגרש. ישב לו שם על אבן גדולה והחל לומר תהלים, החל מ"אשרי האיש" ועד "כל הנשמה
תהלל י-ה הללו-י-ה". כשסיים, נשא את עיניו והביט.
המגרש היה ריק מאדם. כל המגוייסים כבר נרשמו בידי הפוקדים, והוסעו משם במשאיות
אל בסיס צבאי סמוך…
האם אמנם התרחש כאן נס? סבי אכן האמין שנעשה לו נס. הצבא היווני פשוט "שכח"
אותו, ועזב אותו לנפשו.
ב1917-, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, פרצה דליקה ענקית בשכונות היהודים
בסלוניקי, וכילתה בתי מגורים, בתי-כנסת ומוסדות ציבור רבים. הקהילה, אך בקושי רב,
הצליחה להשתקם מעט.
סבי רכש אז חלק מאדמת אותו מגרש "בעל הנס", ופעל לאיסוף תרומות להקים עליו
בית כנסת.
אהבתי לכתוב לסבא באותיות-דפוס ולקבל ממנו מכתבים. קצרצרים היו, כתובים באותיות
רש"י, בעברית ארכאית, המיוסדת למעשה על פסוקים מן התנ"ך.
אבל באותו שבוע חורפי של נובמבר 1943, התדפק הדוור על דלת הצריף שלנו ונדחף פנימה
לבוא מפני גשם הזלעפות. התיישב לו הדוור, מתוך הרגל, ב"הול" הקטן לנוח מעט מעמל
הדרך, ממתין כאילו זה מובן מאליו לקפה טורקי ומשהו "כיבוד" שתכין לו אמי. הוא הגיש
לה מעטפה, ופניה של אמא חוורו כפי שלא ראיתי מעולם.
מסתבר כי המכתב, ששלחנו שלושה חודשים קודם לכן לבית סבא, הוחזר אלינו בצירוף
טופס קטן-מידות של ארגון "הצלב האדום הבינלאומי", כתוב בצרפתית: "עזב אל יעד
בלתי-ידוע".
ישבתי אני באותה שבת זוהרת בחוץ, על משטח הכורכר. הספר "עקבות בסלע" פתוח-סגור
בידי. בדמיוני ראיתי את סבי פוסע לעבר "ככר החרות" בסלוניקי, שם נצטוו כל יהודי העיר
להגיע בפקודת שלטון הכיבוש הנאצי. ראיתי את סבא נוטל בידו את ספר התהלים, ועמו
הולכים גם סבתא, דודים וקרובי-משפחה.
הם לא חזרו…
