האוטובוס האחרון- סיפור קצר במקום שיר ארוך בארבעה פרקים🌹🌹🌹

פרק ראשון: התחנה

היא ישבה בתחנה הריקה, עטופה במעיל דק מדי ללילה של דצמבר. השעה הייתה 00:12. הרוח חלפה על פניה כמו מישהו שממהר לעזוב, מבלי להביט לאחור. מעליה הבהב השלט הדיגיטלי:
קו 18 – צפוי להגיע: 00:17

זה היה האוטובוס האחרון. אם בכלל יגיע.

שום דבר כבר לא הרגיש בטוח. לא מאז הלוויה של אבא שמאז אמא שותקת, עונה במילים קצרות מדי, כאילו כל מילה גובה ממנה מחיר.

היא לא ידעה בדיוק לאן היא נוסעת. היא רק רצתה להתרחק קצת, לנשום.

היא שלפה מכיס המעיל סוכריית מנטה — אלה שאבא תמיד היה שומר אצלו. שמה אותה בפה, כאילו מחזיקה משהו שיזכיר לה שהוא היה אמיתי.

ב־00:16 הפנסים הופיעו בקצה הרחוב. האוטובוס עצר, נהג מבוגר עם עיניים עייפות פתח את הדלת.

"מאוחר לחזור לבד," אמר.

היא הנהנה, עלתה. לא החליפה מבט, רק לחשה "חופשי חודשי" והושיטה את הכרטיס.

הוא לא בדק.

היא הביטה דרך החלון. כל תחנה שעברו הייתה ריקה, אבל כל אחת לחשה לה:

"עוד יש דרך, גם אם את לא יודעת לאן".

פרק שני: כשהיא יורדת

האוטובוס האט בתחנה לא מוכרת. שלט דהוי, רחוב שקט, אור רחוב בודד. היא לא תכננה לרדת כאן — אבל משהו גרם לה ללחוץ על הכפתור.

"פה?" שאל הנהג.

"כן," ענתה. "זה בסדר."

היא ירדה. האוטובוס התרחק. שקט.

ואז ראתה אותו – מבנה קטן ומואר: בית קפה. פתוח.

היא פתחה את הדלת. בפנים ישב גבר כבן חמישים עם עיתון וספל תה.
"פתוח?" שאלה.

הוא חייך. "תמיד. למי שצריך."

היא התיישבה. לא ביקשה תפריט.

"תה עם נענע?" שאל.
"כן, אם יש."
"תמיד יש."

הוא הגיש לה את התה.
"הגעת עם האוטובוס האחרון?"
"כן."

"גם אני הגעתי ככה פעם. ולא חזרתי."

"אתה מתחרט?"
"לא. דווקא מאז התחלתי לחיות."

היא לגמה מהתה. בפעם הראשונה מזה זמן – לא הרגישה אבודה.

ההמשך והסיום מחר..

13.5.24