סיפורים
"יש כוכב" / יהודה הצבי
את שנת 1992 יזכרו ודאי עשרות מיליוני אדם בשל האולימפיאדה בברצלונה. כמה מיליונים אחרים יזכרו כי באותה שנה התקיימה תערוכת "אקספו" הבינלאומית בסביליה.
לא אני.
אדם הרי קרוב אצל עצמו, ואני אזכור את שנת 1992 כי לאחר ששים שנות חיי כאן, אחזתי בידה של אשתי ויצאנו בפעם הראשונה לטיול מאורגן בחוץ לארץ.
אמנם כן, לספרד.
כבר בשדה התעופה של מדריד עידכן אותנו מדריך הטיול כי בספרד חיים היום כששים מיליון תושבים, ו-"זהו הריכוז הגדול ביותר בעולם של ספרדים…..
סת-א-א-ם! בצחוק!"
מצחיק או לא, אבל משהו מן המשהו הזה אכן הרגשתי כעבור יומיים-שלושה של סיורים ברחבי ספרד: אותן אלף מלים בספרדית-יהודית שקלטתי בילדותי מן הבית ומן הרחוב בשכונה, הוציאו אותי מקליפתי והפכו אותי לדברן בלתי- נלאה, לתייר פטפטן הנהנה לתפוס שיחה עם כל אדם הנקרה בדרך.
הופתעתי לראות כמה וכמה עקבות הותירו היהודים בספרד על כל צעד ושעל. לא רק אתרים כגון בתי כנסת, כמובן מאליו, אלא גם שמות כמו "מונט-ג'ואיק" ("הר היהודים"), שבו התקיימה אותה אולימפיאדה בברצלונה, וכך כמעט בכל עיר החל בטולדו, מלגה או קורדובה.
הדרך מקורדובה לסביליה הייתה מדהימה ביופיה. שמים בהירים ושמש של חודש מאי מעל שדות של חמניות לאורכם של קילומטרים רבים. מצב-הרוח היה מרומם. גם אשתי, הנוהגת להעיר לי בכל הזדמנות על נקודות אופי שלי, העירה-האירה הפעם בקול מלטף כלשהו:
- "תראה את שדה החמניות הצבעוני הנפלא! כל הפרחים כולם צופים לעבר השמש הזורחת. זה הרבה יותר יפה מתמונת שדה-החמניות של ואן גוך".
אחר כך הוסיפה:
- "לו הכיר אותך ואן גוך, היה ודאי מצייר בתוך שיפעת פרחי החמניות, גם פרח אחד בלבד, עיקש, מין 'דווקא שכזה', שפונה עורף לשמש"…
בתוך כל התערב בשיחתנו אדון ספורטה, שכבר זכה בקבוצתנו לכינוי "זה שהכל איכפת לו":
- "מעניין אם מישהו חישב כבר אם כל היבול העצום הזה של החמניות משתווה בערכו למחיר של הציור של ואן גוך. אתם הרי יודעים ש"שדה חמניות" שלו נמכר בשנת 1987 במחיר של ארבעים מיליון דולר!"
כל העולם כולו נהר לסביליה. בני לאומים שונים התחככו אלה באלה בתוך אלפי המבקרים בתערוכת "אקספו". ומוזר, יותר מכל ריגשו אותי הביתן הישראלי מצד אחד, והביתנים של ארצות ערב, ביניהן ארצות עוינות, מאידך. לרגע קט חשתי את אשר חשים, אולי, סוכני ריגול, הדורכים על אדמת האויב, ונבלעים להם בתוך ההמון.
באנו, ראינו, עייפנו. הייתה שעת ערב, ושמים זרועי כוכבים כמו נפרשו מעל. בחזית הביתן המפואר של מרוקו ישבו שני ילדים בנדנדות ונהנו מהחוויה הפשוטה והקמאית כל כך של תנודות "מעלה-מטה", בעוד הוריהם ישבו שם על גבי ספסל סמוך, לוגמים נ'טר אפרסקים ומעיפים מבט מפעם לפעם לעבר ילדיהם שהשתעשעו בנדנדה.
מטוס עבר וחצה את השמים האפלים בטיסה נמוכה, אבל קול המנוע לא נשמע מפאת המולת ה"אקספו".
- "הבט, קרלוס!" קרא אחד הילדים בספרדית מתנגנת, והצביע לעבר המטוס;
"אוירון ! אוירון בשמים!"
אחיו, אשר מסתבר שמו קרלוס, נשא גם הוא את עיניו והתבונן במטוס, לא לפני שהגיב בהערה שנאמרה בפנים חמורות:
- "אל תצביע על הכוכבים, חואן! 'תצמח' לך יבלת על האצבע!"
התיישבנו גם אנו על הספסל לתת מרגוע לרגלינו העייפות, וקשרנו שיחה קלה עם הורי הילדים. הללו סיפרו לנו כי הם מגרנדה, נטלו להם יום חופש ובאו לבקר בתערוכה.
- "ומנין אתם?" שאלו.
- "מישראל".
- "ישראל?"
- "כן. חרוסאלן, בלן (ירושלים, בית לחם).
עיני של הגבר הצעיר נצצו לרגע. האשה, נדמה לי, הביטה לצדדים. בחוסר נימוס מסוים (כך נראה לי עתה, בדיעבד), שאלתי את השאלה הבאה:
- "אתם קתוליקוס נואיבוס?" (אתם קתולים חדשים, כלומר, מומרים)
- "כן. 'חדשים' של חמש-מאות שנה" ענה לי הספרדי. הוא קם מעל הספסל והושיט לי יד "נעים מאד. שמי אלברטו מנדס".
היה כמו רעד קל בקולו: "אנחנו כן, אנחנו קצת ישראליטה. אבל איך ידעת?"
לחצתי את ידו של אלברטו בחום, ואולי במעט התלהבות מוגזמת.
- "איך ידעתי? אולי ניחוש. אבל הילד שלכם. קרלוס שמו? הוא שהסגיר אתכם: בכל הקהילות של יהודי ספרד, עד היום, נוהגים להזהיר את הילדים. 'סכנת יבלת', לא להצביע על הכוכבים!"
- "אבל למה? מה הסיבה?" שאל אלברטו.
- "יום השבת שלנו מסתיים עם הופעת שלושה כוכבים, או יותר, בשמים. בתקופת האינקויזיציה נתפסו יהודים אנוסים כשהצביעו כלפי מעלה ומנו את הכוכבים. מאז, מרגילים את הילדים שלנו: להביט, כן. להצביע – אסור!"
עוד מטוס עבר מעלינו באורות מהבהבים.
בלי משים, פרצנו כולנו יחד בצחוק משחרר.
