שְאוֹל עֲלֵי אֲדָמוֹת*

שְאוֹל עֲלֵי אֲדָמוֹת*

צריף קטן חלונות אטומים

מאה ארבעים ותשעה בני אדם

שבעים וחמישה ילדים.

בתוך השקט המכאיב

והזעקות הדמומות

קולו של ילד קטן,

- אמא, צפוף לי כל-כך

- מחבקת אותך בני, לכן צפוף לך כאן

- אמא, מדוע כל כך חם פה?

- זה חום לבי שעוטף אותך בני הקטן

- אמא, קשה לי לנשום

- טמון אפך בתוכי ונשום נשימותי

- אמא, קולות אני שומע

כמו קול המדורה שאבא מדליק

- אלו קולות כנפי מלאכים בן שלי...

ולא הוסיפה –

מלאכי השאול כאן מרחפים

- אמא, אני לא יכול לראות

- המוות שחור בן שלי

אי אפשר לראותו...

והאש הייתה אדומה

(זו האש שֶפְּרוֹמֶתֶאוֹס

נתן מתנה לבני האדם)

והאש לִחֵכָה את הצריף

והאש כִּילְתָה את כולם

ורק גָּל שחור סיפר –

שהיו שם

מאה ארבעים ותשעה

בני אדם...

*ב 22.3.1943 בכפר חַטִין שבבלארוס, התחבאו פרטיזנים שפגעו בקצין גרמני בעל דרגה גבוהה. כעונש, הגרמנים אספו את כל תושבי הכפר, 149 בני אדם בהם 75 ילדים, אל תוך צריף, אטמו אותו והעלו אותו באש.