את קרה כמו קרח

את קרה. את קרה כמו קרח. פעם היית בוכה הרבה , כל דבר קטן היה גורם לך לצעוק ולהשתולל כמו ילדה שלא נתנו לה ממתק. היום את קרח. מאגר הדמעות שלך כבר נגמר, ואת חושבת לעצמך שזה דבר טוב, כי כלום כבר לא באמת יכול לפגוע בך, כלום כבר לא באמת יכול לשבור לך את הלב.

ואז את נעצרת. פתאום את מבינה שהלב שלך שחור. נכון שלא תיפגעי, ונכון שלא תשכבי יותר במיטה צועקת את הכאב שאף אחד לא שומע.. אבל מה עם כל האושר שאת מפסידה.. מה עם כל הרגשות שעשו לך טוב, שגם אותם לא תרגישי.. אז כן את לא תצעקי את הכאב יותר אבל את גם לא תרגישי מה זה להתאושש, מה זה להצליח לחייך אחרי הבכי, ומה זאת התחושה הזאת שהמסך השחור מתחיל להיעלם והצבעים מופיעים.. איכשהו בלי ששמת לב, המסך השחור נכנס לתוכך. הוא כבר לא יכול להיעלם כי הוא חלק ממך, ונכון שהוא מגן עלייך מהכאב, אבל הוא מונע מכל צבע אחר להיכנס..

זה נכון שאת בן אדם, וזה נכון שאמורים להיות לך רגשות, אז איך בכל זאת את כל כך ריקה . הלב שלך נשבר לרסיסים , ואת הדבקת אותו כל פעם מחדש, עד שפשוט כבר לא היה לך כוח להדביק , אז השארת את הרסיסים זרוקים על הרצפה, והאפלה אספה אותם, היא הדביקה אותם בדבק שחור היא עשתה את העבודה במקומך היא הבטיחה לך שאף אחד שוב לא יתקרב ללב שלך היא תרחיק כל מי שרק ינסה .. רק תנאי אחד היא נתנה לך- היא הופכת להיות חלק ממך.. וברור שתסכימי.. כי נמאס לך להדביק רסיס רסיס ולהתאמץ כל כך לשקם את הלב הפגוע, כדי שמישהו יבוא וישבור אותו שוב.. ונמאס לך כל פעם להתחיל מההתחלה..

אז הלב שלך לא שבור כבר, הוא פשוט הפך שחור . ומבחוץ את עוטה מסכה יפה ומחייכת לכולם, אבל מי שיביט לתוך עינייך לא יראה כלום חוץ מאפלה.