דור של רובוטים

אז איך העולם היה נראה פעם?
כולם מספרים שהאהבה הייתה שונה, שפעם האהבה הייתה אמיתית ולתמיד,
שפעם אנשים לא היו מוותרים בקלות הם עשו הכול בשביל שיצליח
שפעם היו שולחים מכתבים קובעים יום ושעה והולכים ביחד לטייל.
שפעם גוף של אישה היה דבר מיוחד, ולא משהו זול שכל אחת מוכרת בחינם.
שפעם הכול היה תמים, שפעם היה טוב .

לא נולדתי אז, אני חיה בעולם אחר. אני חיה בעולם שונה.
אני לא יודעת מה זה לכתוב מכתב, אני יודעת מה זה לשלוח הודעה בפייסבוק.
אני לא יודעת מה זה להילחם על אהבה, אני יודעת מה זה לקמט ולזרוק .
אני לא יודעת מה זה נשיקה ראשונה לאור ירח, כי היום נשיקות זה כבר חלק מריקוד במסיבה.
אני לא יודעת מה זה לשמור אמונים, כי יש כל כך הרבה פיתויים.

אז אני פוחדת. אני פוחדת שלא אמצא אהבה אמיתית,
כמו שהיה פעם, כמו בסרטים הישנים בשחור לבן,
אני פוחדת שלא תהיה לי את ההזדמנות לחכות לגבר שלי עם ארוחת צהריים, כי שנינו נהיה כל כך עסוקים בעבודה עד שנשכח אחד מהשני.
אני פוחדת שאחרי שנשכח, כבר לא נפחד לזרוק את הכול,
והילדים שלנו בכלל לא ישימו לב , כי הם יהיו עסוקים בלשחק במחשב ,
אני פוחדת שלא נשב יותר אף פעם ונדבר, למה שנדבר אם אפשר לשלוח הודעות?
למה שנאהב אדם אחד אם יש כל כך הרבה אופציות באתרי הכרויות?

ואני שואלת את עצמי, מתי איבדנו את השפיות ?
מתי ילדות החליטו שתמונות בערום יביאו להן אהבה , וההורים שלהן החליטו לא להתערב?
אנשים תמיד צוחקים שמתישהו בעתיד מרוב הטכנולוגיה יהיו רובוטים שישלטו באנשים,
רק שהם לא מבינים שהעתיד הזה כבר פה.
אנחנו הרובוטים, יושבים סביב שולחן , כל אחד מרוכז בפלאפון שלו, לכל אחד יש חיים מאחורי המסך, אז אף אחד כבר לא משקיע בלבנות לעצמו חיים אמיתיים.
כשמכונה לא עובדת, אנחנו זורקים אותה.
באותה דרך אנחנו זורקים כל דבר שלא מצליח לנו .

אז לי אמרו , שפעם אנשים היו מרימים את השברים ומתקנים , לא מוותרים.
חבל שנהיינו דור של רובוטים, וחבל שלא נולדתי פעם.