כשנגמרות החדשות של שבע וחצי בבוקר ומתחיל להתנגן השיר החדש של שלמה ארצי, היא מתחילה לדבר. זה תמיד קורה לה, שנושאי השיחה החשובים ביותר עולים לה כשהשדרנית פוצה את פיה וקוטעת את שידורי המוסיקה ברדיו. באורח פלא, הצליחה להתאפק שתיגמר המהדורה. "עזי", קוראת בחוזקה מן המטבח, בתקווה שכבר הכניס את מכשיר השמיעה לאוזנו ויוכל לשמוע אותה. כשלא עונה לקריאתה, היא מגבירה את קולה הצורם עד לכדי צעקה: "ע-ז-י-!"
הוא מגיח בכבדות מן צללי המסדרון המוביל אל חדר השינה בפנים עייפות, כמו דוב היוצא ממאורתו אחרי שנת חורף ארוכה, וצועד בכבדות אל עבר פינת האוכל הקטנה. " ארוחת הבוקר כבר מוכנה? יש עוד זמן".
"עדיין לא". היא מערבבת את הביצה יחד עם הפטרוזיליה, הגבינה דלת השומן והבצל – רגעים ספורים לפני שתשפוך אותם אל המחבת הלוהטת בה מתחמם ברגעים אלה שמן קוקוס. "אני חושבת שיש נושא חשוב שאנחנו צריכים לפתור בהקדם האפשרי". באומרה את המשפט, שלרוב מבשר רעות, הוא נעצר וחושב להסתובב חזרה אל חדר השינה, אך לפני שמספיק להפנות ראשו לאחור, היא מנתבת אותו אליה: "בוא, עזי, הפעם זה רציני".
בפעם האחרונה כשהיה להם נושא חשוב (ורציני) שהם היו צריכים לפתור בהקדם, נודע לחנה כי שרה ומאיר, חבריהם הטובים, יוצאים בחול המועד לחופשה בחופים הקסומים של פאפוס, למשך שבעה ימים ושישה לילות. כפר הנופש בו ישהו משקיף לים ולמבצר התורכי השוכן בו, ומעניק לכלל אורחיו את השירות הטוב ביותר: ארוחות מפנקות בכשבעה חדרי אוכל, כל אחד מהם עם אופי מיוחד ומאכלים משלו; קוקטיילים בבריכה; ספא המציג טיפולים מגוונים ורבים ומופעי מוזיקה מידי ערב באמפי-תיאטרון. בתכניתם נכלל ערב קזינו על המים, טיול במעיינות הקסם הסובבים את סלע אפרודיטה הקסום ובעיקר להקדיש קצת זמן אחד לשני.
כשניסו להזמין טיסה ובית מלון אף הם, התבשרו כי הכל כבר מלאים. בתי מלון בארץ, כמובן, לא באים בחשבון עבורה (כי "זה הרבה יותר יקר מלטוס לחוץ לארץ!" ובעיקר כי "החמולות והחרדים כבר השתלטו על כל בתי המלון"). לכן, עליה היה להגות תכנית שתעזור לה להתמודד עם המציאות הקשה בה דיירי השכונה יראו את חבריה נוסעים ואותה נשארת.
באחד מהספרים אותו קראה, נכתב כי איטלקים שאין ביכולתם לצאת לחופשה, מספרים לכולם כי הם יוצאים לחופשה, ובפועל מסתגרים בביתם. על כן, החליטה שלאור המצב, זה יהיה הדבר הנכון ביותר לעשות. כל מי ששאל אותה איפה תהיה בחול המועד, ואם הם רוצים לצאת יחד עם מועדון הקשיש למסלולי טיול ברחבי הארץ, ענתה תשובה אחת: "עזי ואני טסים לאירופה".
בשבוע שלפני הגדילה חנה את הקניות במרכולית, על מנת שיהיו יותר מוצרי מזון בבית והם יוכלו להתקיים שבוע שלם מבלי להצטרך בהשלמת מצרכים – הכרוכה בתכנון קפדני ובסיכון רב. ביום החופשה המיועדת, כשעה לפני חצות, התייצבה מונית בפתח הבניין. נהג המונית העמיס את המזוודות הריקות לתא המטען, ולפני שהתחילו בנסיעה נופפה לשלום שושי מהקומה השנייה: "נתראה בעוד שבוע!" צעקה להם בעודם נכנסים אל הרכב הלבן.
"אני מבקש הסבר על המזוודות הריקות", צחק איתם נהג המונית. היא לא צחקה איתו, רק חשבה בליבה כמה חצופים נהגי המונית שמבקשים להתערב לכל אחד בחיים הפרטיים ולהביע דעתם בכל עניין. היא הציעה לו מאתיים שקלים תמורת נסיעה אל אזור מבודד וריק מאדם, בו ימתינו כשעתיים, ואז חזרה לביתם. נהג המונית, שהבין מהר מאוד כי גם אם היה מסרב לבקשתה המוזרה, סביר להניח כי הייתה מכריחה אותו, נאלץ להסכים.
במשך שבוע ימים היו בני הזוג נעולים בביתם, עם תריסים סגורים ווילונות מוגפים. במשטר טרור שניהלה, הם שמרו על שקט מופתי ותכננו את "החופשה החלומית" שחוו יחד באירופה – כך שלא תהיה ולו סתירה אחת בגרסותיהם.
"בוא, עזי, הפעם זה רציני". לעזאזל, הוא לא רוצה לדמיין לאיזה שיגעון היא הכניסה את עצמה עכשיו. הוא מתיישב על כיסא העץ הישן ומניח את כפות ידיו על בטנו. לאחרונה הוא התחיל להשמין, ומאז הבחינה חנה בבטנו המתעגלת, היא מקפידה על משטר דיאטה קשה: רק לחמים קלים, בלי שוקולדים, המתקת משקאות חמים עם סוכרזית בלבד (על בסיס סטיביה ולא סוכרלוז, כי סטיביה זה טבעי ומתעכל יותר טוב), ספירת קלוריות על פי תקציב יומי והוצאת החשק לקום בבוקר, בעיקר.
"ביררתי לאחרונה מחירים של חלקות קבר. מסתבר שבחוף הכרמל לשמור זוג חלקות קבר זו הוצאה כלכלית שאני לא בטוחה שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו".
"חנה-"
"ואני ביררתי בבית הקברות הישן של חוף הכרמל, זה שנמצא למטה יותר. לא התחלתי לדבר איתך על בית הקברות החדש, איפה שההורים שלי קבורים, שם המחירים בכלל בשמיים". היא שופכת את בלילת החביתה אל המחבת וניגשת להניח שתי צלחות על השולחן. "שישים אלף שקלים בבית הקברות החדש, חמישים אלף בבית הקברות הישן. זו שערורייה!"
הוא נאנח בכבדות. היא לא תרד מהנושא עד שתמצא חלקת קבר מספיק ראויה לשניהם, כשיומם לעלות השמימה עוד רחוק. הוא בן שבעים ושלוש, היא בת שישים ותשע. בימינו, אנשים מגיעים לתוחלת חיים ממוצעת של שמונים שנים לפחות. אין לה מה לדאוג כבר מעכשיו. "חנה, אין לך מה לדאוג".
היא מגישה לו את הצלחת עם החביתה החמה, ולצידה ארבע לחמיות שיפון וכמות מזערית של מיונז דל-שומן, שיהיה לו מה למרוח. "עכשיו אין לי מה לדאוג, כי ישבתי וחשבתי על פתרון: אנחנו יכולים לקנות חלקת קבר במקום אחר, אולי יותר קרוב לילדים כדי שיבואו לבקר אותנו וזה לא יהווה טרחה עבורם. אפשר לקנות באור-עקיבא, שזה עשר דקות נסיעה לאילן ועשרים דקות נסיעה לטלי".
"אור-עקיבא זה בעייתי, חנה'לה, רק עכשיו קיסריה ויתרה על אדמות בשביל פיתוח העיר. האוכלוסייה שם תגדל ואני בטוח שגם מחירי החלקות עלו". בשנייה שסיים את דבריו, התחרט על כך. הוא חפר לעצמו בור עמוק שספק רב אם יצליח לצאת ממנו.
"קיסריה ויתרה על אדמות בשביל אור-עקיבא? איפה?"
"תדמייני שאנחנו נוסעים על כביש החוף בשביל לבקר את אילן".
"מדמיינת".
"בין אור-עקיבא לקיסריה, יש חולות – בדיוק שם".
"שם?"
"שם".
"אבל יש שם חומה שמפרידה! מה הם יעשו איתה? יהרסו אותה?"
"לא מצד ימין, מצד שמאל של הכביש".
"אבל שם זה כבר אור-עקיבא".
"בדיוק, אבל בהמשך יש את אזור התעשייה של קיסריה. בין אזור התעשייה לבין אור-עקיבא, יש חולות – שם אלה האדמות שקיסריה ויתרה עליהן".
"אני לא מבינה אותם, עזי", היא מתחילה להלך סביבו כתרנגולת המקרקרת סביב גרעינים שפיזרו לה, "איזה אינטרס יש לעיר מצליחה כמו קיסריה לוותר על אדמות יקרות בשביל עיר הפשע הזאת, אור-עקיבא?"
"די עם הדעות הקדומות האלו, חנה, אור עקיבא שינתה את פניה בשנים האחרונות".
"זה שעשו שם כיכר גדולה לא אומר שהעיר שינתה את פניה". הוא מתחיל לחתוך את החביתה הדקה ומניח שתי חתיכות מלבניות על הלחמית המרוחה במיונז. "את לא אוכלת גם?"
"אני לא רעבה". מצהירה ומלטפת את בטנה השמנה, "אני החלטתי שאני מתחילה דיאטה, להוריד את הבטן".
"מה קרה?" שואל בתמיהה.
"החלטתי שאני רוצה למות יפה". מכריזה וממהרת להסתובב אל הכיור, על מנת לשטוף את הכלים שלכלכה בבישוליה.
"את לא עומדת למות בקרוב, חנה", הוא מנסה להרגיע את שיגעונה לשווא. "ואת יפה כמו שאת, לא צריכה שום דיאטה".
היא מחליטה לא להיכנס איתו אל תוך הנושא. הוא גבר, גברים לא מבינים שום דבר בנשים. אז היא מחזירה את השיחה בחזרה לנושא המקורי: "אז ישבתי לכוס קפה עם שרה", היא מתחילה והוא מצטער על כך שהוא לא מת ברגעים אלה והיא הייתה צריכה להתמודד עם נושא הקבר לבד, "והיא סיפרה לי שיש להם חלקה שהם קנו בשלושת-אלפים-וחמש-מאות בגבעת-עדה, שם היא גרה בצעירותה. אבל הבעיה היא, שכתושבת חוץ שלא קשורה כלל למקום, החלקה תהיה יקרה בשבילנו".
"כמובן, לא חשבתי אחרת", הוא מנסה לזייף עניין בנושא.
"אז היא הציעה פתרון. בבית הקברות החדש, איפה שההורים שלי קבורים, קברו אותם מוכנים לקבורה בקומות – זה אומר שבכלום כסף, אנחנו יכולים להיקבר יחד".
"אני לא מבין, חנה", הוא מניד בראשו ונועץ בה מבט ספק מבולבל ספק כועס, "מה את מציעה בעצם?"
"אכפת לך לשכב מעל ההורים שלי?"
עוד בטרם הוא מספיק להוציא צליל מבין שפתיו, הרדיו מצפצף שלוש פעמים. זה הסימן שהגיעו החדשות של שמונה. בעבר הם היו מקשיבים רק למהדורות המשודרות בשעות העגולות, אך מאז שחנה הגיעה למסקנה כי הרבה דברים משתנים בחצי שעה והם מפספסים מידע חשוב – התחילו השניים להקשיב למהדורות של מחצית השעה.
וברגע שהשדרנית מתחילה לדבר על ההסלמה המתקדמת באזורי יהודה ושומרון, לחנה יש מה להגיד. לא רק בנושא הזה, המחשבות מציפות אותה כגל צונאמי המכה בחופי מדינה וזורע הרס בכל מקום. היא חושבת איך יגיב אם תצבע את השיער שלה מהאדום האופייני לה לחום כהה, או אולי בכלל לשחור? האם הגיע הזמן ללחוץ על טלי להתחיל להביא ילדים לעולם, כי היא כבר בת שלושים ושש ואם לא תתחיל לפעול מהר, לעולם לא יהיו לה ילדים? מתי שי, נכדה הבכור, יביא איזו חברה נאה לחוג המשפחה? הוא עוד חודש בן עשרים ואחת ומעולם לא היה במערכת יחסים, אף לא קצרה.
"אני רוצה שנקנה לטלי עגלת תינוק", היא פוצחת לפתע באמצע המהדורה.
"חנה-"
"או אולי בגדי תינוק, או כל דבר אחר שירמז לה שאנחנו רוצים שהיא תתחיל לפעול בנושא. אם ההורים של אסף לא מפעילים עליהם לחץ, אנחנו צריכים להתחיל. הם כבר לא זוג צעיר". היא מנמיכה את הרדיו. "אני מצטערת, עזי, אתה יודע איך אני – לא יכולה לשתוק כשמתחילה המהדורה".
המחשבה העיקרית שחולפת במוחה היא איך שרה ומאיר הצליחו לשבת בשתיקה עד שרונית נכנסה להיריון בגיל 34? זה הרי מאוחר מאוד, הם לא חששו שלעולם לא תלד? ללא ספק היא צריכה ללמוד מהם מעט על איפוק וסבלנות, כי זה בסוף משתלם – יש להם היום שלושה נכדים ממנה, והיא בת חמישים כבר. זה מפיח בה תקווה שאולי, יום אחד, יהיו גם לטלי הרבה ילדים. אם לא הרבה, לפחות שניים – שלא יהיו לבד.
"חדשות זה קודש, חנה". הוא חוזר על עצמו כמידי בוקר, כתקליט שמתנגן שוב ושוב, ומגביר את עוצמת השמע של הרדיו. "קניתי לך לוח מחיק כדי לכתוב בו את מחשבותייך – תשתמשי בו ונדבר אחרי החדשות".
היא מגבירה את הווליום עוד יותר ומתפנה לכתיבת הנושאים:
1. עזי ואני נקברים בחלקה של ההורים שלי?
2. שיער – אדום, חום כהה או שחור.
3. נכדים מטלי – איך להאיץ בה את הנושא?
4. חברה לשי. אולי הוא לא התאושש מהמראות שראה ב"צוק איתן" וצריך טיפול שיפתח אותו מחדש לעולם שבחוץ? הוא נראה לי קצת מסוגר מאז שיצא מעזה.
5. מתנה לחתונת הזהב של שרה ומאיר.
6.
המחשבות לא מפסיקות להטרידה, וכבר נגמרת המהדורה. "כן, חנה, עכשיו אני פנוי לשמוע את כל מה שיושב על ליבך".
"אכפת לך לשכב מעל ההורים שלי?"
"מעל ההורים שלך?"
"זה קבר מאוד גדול - נוכל להחזיק שם ידיים, עזי. נכתוב את זה בצוואות שלנו שאנחנו דורשים להיקבר יד ביד". היא מנסה לשכנע אותו. "ואני אדאג שזה לא יהיה מוזר – אני אשכב מעל אימא, אתה תשכב מעל אבא".
"לא, זה בכלל מוזר".
"עזי, אתה מעדיף להוציא את מיטב כספינו על חלקה פרטית? הילדים לא יבואו לבקר אותך אחרי שתלך אם לא תשאיר להם קצת כסף".
"הילדים לא יבואו לבקר אותך אחרי שתלכי אם תקני להם עגלת תינוק כדי להאיץ בהם, רק כי את רוצה נכדים". הוא מסנן בטון תקיף. היא לא אוהבת את הטון הזה, אבל היא מבינה את התסכול שלו. היא נגעה בנקודה רגישה אצלו.
"עזי'לה, אני יודעת שאולי נגעתי בנקודה רגישה-"
"לא לא לא, חנה, זה לא העניין. לפעמים את צריכה פשוט לרסן את עצמך. אני חושב שמאז שיצאת לפנסיה המאוחרת שלך, את פשוט מחפשת את העניין אצל האחרים – ואיבדת מזמן את העניין והריגושים בחיים שלך. את חושבת כל הזמן מה יגידו שרה ומאיר, מה יגידו הילדים, איך שושנה תגיב אם היא תדע – אבל הכי חשוב הוא איך את תרגישי, לא הם. מתי בפעם האחרונה עשית משהו באמת בשביל עצמך? אולי תחזרי לשחק ברידג' עם החברות מהעבודה?"
"אולי".
"אם את לא רוצה, את לא חייבת. את יכולה למצוא כל דבר אחר לעשות. תשקיעי קצת בעצמך. את לא צריכה כל היום לרצות את כולם, תבלי קצת". הוא קם מן השולחן ומפנה את הצלחת שלו. "חני, החיים שלך רק מתחילים".
הוא מתקרב אליה ומחייך חיוך קטן.
"עכשיו אני צריך להתארגן וללכת – קבעתי עם עמי, מאיר ומנשקה בבית הקפה על חוף דדו". הוא לובש חולצה מכופתרת עם שרוולים קצרים מעל לגופייתו הלבנה. "יפה החולצה שקנית לי", הוא מחמיא לה. היא באמת יודעת מה הוא אוהב: משבצות גדולות, צבעים בהירים. איך הוא זכה באישה שכזאת.
עוד לפני החדשות של שמונה וחצי הוא מספיק לנעול נעליו, לתת לאשתו האהובה נשיקה על הלחי ולהגיד לה שהוא יחזור הכי מהר שהוא יכול. היא מבקשת ממנו לקנות לה צבע חום כהה לשיער, כי היא רוצה להתחדש קצת. ואם הוא יכול, שיברר אם מאיר מה הוא היה רוצה לחתונת הזהב – כי לחתונת הכסף הם הביאו מתנה שמתאימה יותר לשרה.
בדרך לבית הקפה, כשהוא הולך רגלית ברחוב ציקלג (כי סירב לנסוע עם מאיר, רק בשביל שיהיה לו קצת זמן לחשוב) – הוא לוקה בליבו. עד שמישהו שם לב לכך שקשיש התמוטט לו באמצע הרחוב חולפות כמה דקות, והוא כמובן מזעיק צוות של מגן דוד אדום במקביל לניסיון החייאה שמבצע, כפי שלמד בקורס עזרה ראשונה כששירת בצבא.
אחרי שחנה כבר החליטה לצבוע את השיער, וכי מאיר יהיה האחד שיקבע מה תהיה המתנה שלהם לחתונת הזהב; אחרי שהבינה כי אין לה טעם להאיץ בטלי ללדת ילדים ובשי למצוא לעצמו חברה (או ללכת לטיפול פסיכולוגי), הגיעה אליה ההודעה המרה כי היא אישה אלמנה.
לעזאזל. למה היא לא הגיעה להחלטה עם עזי איפה הם יקברו?
