סֵיסָם הוֹדִי

שבעים סתוים עמד העץ בגינה עד שבא רוח סתיו אכזר, עקר אותו וחשף שורשיו.

סֵיסָם הוֹדִי

הָדוּר עמדת בַּגִּינָה

ממרום צמרתך השקפת לַמרחק

ראית בני משפחה, עצים אדירים כמותך

נלקחים,

ראית איך ספינות מהם בונים

וּמְרִישֵי מקדשים מקציעים.

אמרת - אני כאן נשאר לעד

וחיוך חייכת מתוך הפלומה הצהובה,  

שכיסתה אותך באביב.

מִכְנַף הָדוּר, כל הַדָרְךָ נִלְקָח מִמֵךָ,

שנים עמדת בגן, עינים פקחת

לראות בכל בוקר נפש אהובה.

ילדים שטפסו אל מרום צמרתך,

רואים אותה כעת לרגליהם –

והיא חבוטה

צמרת הדורה שהושפלה עד עפר.

בְּנֵי כָּנָף כבר לא יחסו בין ענפיך הסבוכים.

מעיני אוהביך זולגות דמעות,

שוֹרָשֶיךְ זוֹעַקִים לַשָּמַיִם

בּוֹר פְּעוּרָה לְרַגְלֶיךָ.

שנים ארוכות ינקת מהאדמה

נקשרת אליה בעבוטות אהבה

והיא בגדה בך,

נתנה אותך לרוח הסוער

והוא צמא דמים,

בחמדה לקח את אשר נתנה לו האדמה, 

אך לא עמד בו הכח לשׂאת אותך

והטיל אותך חבול על האדמה

שהקיאה אותך מקירבה.

'איך נפלת משמים הלל בן שחר

נגדעת לארץ...'