מנורה שבורה

היי .. זאת אני.. אתה שומע אותי? אתה זוכר אותי? אתה זוכר מה היית בשבילי ? אני לא מסוגלת לשכוח.. אומרים שאני אמורה להחלים , שהזמן מעלים את הפצעים, שהגשם שוטף אותם .. אז כנראה שאני הולכת אחורה, כי בכל צעד שלי קדימה הפצע שורף .. בכל צעד שלי אני מרגישה אותך הולך אחריי , דואג שלא אתקדם יותר מידי , דואג להפיל אותי לפעמים מחדש , להשאיר אותי מדממת..
זה לא סוד כמה אהבנו.. ימים שלמים מתחת לשמיכה .. לילות שלמים לא עוזבים אחד את השנייה , לא מסוגלים לדמיין משהו אחר. אז הבטחתי לך.. ואתה הבטחת לי... הבטחנו שלא יהיה חורף לבד, הבטחנו שלעולם לא נצטרך לבכות, שתמיד תנגב לי את הדמעות.. הבטחנו שהשמש תאיר על האהבה שלנו לתמיד.. הבטחנו שגם אם השמש תלך , נדליק לנו אור , וגם אם המנורה תפסיק לעבוד נחליף אותה כדי שתמשיך להאיר עלינו, הבטחנו שלעולם לא ננפץ אותה לרסיסים..
אני עדיין דורכת על הזכוכיות של המנורה שלנו.. כיבינו את האור.. קמנו מהמיטה..
היי .. זאת אני.. אתה זוכר אותי? אני מקווה שהצלחת לשכוח .. כי אני זוכרת הכול. לי זה כואב מידי.. אני בורחת מהזמן, בורחת מהדברים ששנינו עשינו , מהטעויות שלנו, בורחת מהחושך.. זה כבר לא משנה כמה אהבנו , זה כבר לא משנה כי אתה שם ואני פה. צעקתי לך. רציתי שתחזור .. רציתי שתשים מנורה חדשה, אמרתי לך שאולי האור לא יהיה חזק כמו פעם, אבל לפחות לא אשב לבד בחשכה.. בחרת להישאר שם.. לא באת..
אז זאת אני. והאהבה שלי ריסקה אותי. והפצע שלי מסרב להפסיק לדמם. אז אני אתיישב על הרצפה בחדר שהיה פעם שלנו.. שוחה בדמעות דם , מחכה שיבוא מישהו , עם מנורה חדשה, ינקה את הזכוכיות , יחבוש לי את הפצע.. וידליק את האור.