זה היה המדבר, שהזקנים קראו לו "הסדן שאללה מכה עליו". והוא הלך במדבר הזה במשך מה שנראה כמו זמן ארוך מאוד. והלך. מה שהתחיל כמטאפורה עממית הפך כבר מזמן לפטיש פיזי. כנראה שהזקנים האלה ידעו על מה הם מדברים, אחרי הכול, הרהר לעצמו. והמשיך ללכת.
עיניו כבר לא ראו ונחיריו מלאו אבקה דקיקה, וגרונו היה יבש כמו מגילת קלף. כל בליעה העלתה על הדעת שני גליונות של נייר זכוכית שמשתפשפים זה בזה. נראה שפס כל דבר מן העולם מלבד החום המטריף הזה, קרני השמש החורכות והאוויר העומד. הסדן של אללה.
מלאך המוות היה בעקבותיו, ועם קצת ריכוז אפשר היה לשמוע את דנדון הפעמון הקטן שלצווארי גמלו. למלאך המוות יש גמל שחור, ושבריה גדולה ומעוקלת - זה נשמע כמו משהו שסבא שלו היה מספר לו כשהיה קטן, אבל האמת שהוא המציא את זה בעצמו מתישהו במהלך ההליכה האינסופית הזו. זה נראה מתאים שהמוות בא מצוייד עם גמל גדול ושחור ושבריה גדולה... תיאור הולם כמו כל תיאור אחר.
הוא לא פנה לאחור, כי לא אכפת לו איזה צבע יש לגמל, מה הוא צריך לראות אותו צועד בעקבותיו. שימשיך לשבת לו על החיה המטומטמת, זחוח ומבסוט, ולהשחיז את השברייה. דבר לא נותר שם בשבילו, שם מאחור, חוץ מכמה אוהלים בוערים.
יא אללה, אתה והסיפורים שלך.
זה מה שהיא אמרה לי, והסתכלה עליי כאילו יש פה משהו ששווה להתאמץ בשבילו, אבל כרגע לא לגמרי ברור לה מה זה.
היינו בבית קפה קטן ברחוב ארלוזורוב, שהתפריטים שלו היו מעוצבים כמו דפי פייסבוק. אני לא חסיד גדול של בתי קפה, אבל כנראה שזה אחד הדברים האלה שצריך להיכנס אליהם באיזשהו שלב. בסופו של דבר היא נשענה בחזרה לאחור על הכיסא שלה ואמרה לי להמשיך עם הסיפור.
אמרתי לה שלא חייבים ושאנחנו יכולים לעשות משהו אחר, אבל היא אמרה לי, נו, תמשיך כבר עם הסיפור, ואמרתי לה שלא בא לי לשמוע ממנה שיא אללה אני והסיפורים שלי. היא חייכה ואמרה שאולי לא כל סיפור היא אוטומטית אוהבת אבל היא כן אוהבת את העובדה שאני כותב אותם ומתעסק איתם ואוהבת לשמוע אותם ממני. אמרתי לה שהקונספט זה מה שהיא אוהבת, ואז היא הרהרה רגע ארוך ואמרה: משהו פה, בפתיחה של הסיפור, עורר בי את התחושה הזאת, שמה פתאום בדואים עכשיו ומאיפה הבאת את הסיפור הבדואי הזה ואת - מי - זה - מעניין.
אמרתי, זה הסיפור. היא המשיכה - כן, אבל למה? ואמרתי לה שוב: זה הסיפור! והיא נרתעה קצת ואמרה בשקט: טוב, אין צורך להתרגז. בוא נמשיך, יש בדואי והוא הולך במדבר ומה קורה הלאה.
הדיונה היתה לפניו, ובפעם העשרת-אלפים הוא אמר לעצמו שזו הדיונה האחרונה. כשהוא הגיע לפסגה נגלה לעיניו המאהל הקטן, והוא קיווה בכל מאודו שזה לא חזיון תעתועים. הוא כשל במורד הדיונה, אבל כמה מטרים לפני פתח האוהל הצליח איכשהו להזדקף, כדי שיוכל לפחות להיכנס פנימה בראש מורם. מאיפה הגיעו אליך הכוחות האלה פתאום? שאל את עצמו. מסתבר שהכבוד העצמי מביא איתו כוחות. אולי בגלל זה אנחנו כל כך מקפידים על הכבוד המחורבן הזה.
הסיט את יריעת האוהל ועמד בפתח. אוי לא, חשב כשראה את הנערה שבאוהל. היא עמדה שם ולשה בצק, פניה חפים מרעלה. לא היה באוהל איש מלבדה.
סלאם עליכום, היא אמרה לבסוף. עליכום א-סלאם. תוכלי להביא לי מעט מים בבקשה? גרונו היה ניחר וקולו חרוך.
* * *
חכה שנייה. תעצור פה לרגע, היא ביקשה. פתחה את התיק שלה והוציאה עט, וחיפשה דף נייר ולא מצאה עד שלקחה מפית מהשולחן, פרשה אותה לפניה ואמרה לי: תתחיל שוב מהתחלה.
שאלתי למה והיא אמרה, לקח לי קצת זמן אבל נכנסתי לרוח של הסיפור ועכשיו אני רוצה לחזור להתחלה ולנתח בשבילך, מהנקודת מבט שלי. אישית נראה לי שצריך לשמוע עד הסוף פעם אחת ואז לתת לזה להתבשל ולחזור להתחלה אבל אם היא רוצה לעשות את ההליך המזורז אז שיבושם לה. יש פה תקשורת מסוג מסויים מאוד שכנראה שהיא מתחתיי או מעליי, ולמרות שאולי זה כמו בתי קפה וצריך מתישהו ללמוד את זה - מצד שני, אולי זה לא.
עכשיו היא כבר אמרה לי - אויש נו בחייך, תתחיל מהתחלה! אז התחלתי שוב שזה היה המדבר שהזקנים קראו לו...
...וקולו חרוך.
העט שלה התרומם מהמפית והיא אמרה בהחלטיות: אוקיי, יש לי כמה הערות. קודם כל הפיסקה הראשונה, זאת על המדבר והסדן של אללה, היא מאוד מוצלחת בעיניי. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה שזאת הפיסקה שהוציאה ממנה שיא אללה אתה והסיפורים שלך, והיא הרימה אליי עיניים בלתי פגיעות ואמרה, תן לי לסיים. הפיסקה הזאת עושה טוב מאוד את העבודה של להכניס את הקורא לאווירה המתאימה, של אגדה בדואית. חוץ מדבר אחד.
שאלתי מה הדבר האחד, והיא אמרה בפשטות: אני לא יודעת. אבל יש פה משהו שמפריע לה והיא לא בטוחה מה. ואז הורתה לי, תמשיך מכאן.
* * *
היו לו שלושת הימים שלו, אם לא שום דבר אחר. הוא לא היה בטוח מה לעשות עם ההתנגשות הזאת של הכנסת אורחים ושלושה ימים של חשבון הוצאות פתוח מצד אחד, לעומת היותו באוהל לבד עם נערה צעירה ולא-נשואה, מצד שני. לו רודפיו היו מגיעים לכאן היו אונסים אותה וקוצצים את שניהם לחתיכות, אבל הם חשבו שהוא מת, ולא עקבו אחריו לכאן. אחרת לא היה מצליח להגיע כל כך רחוק ברגל.
הנערה חזרה עם כד מים גדול. ובתוכו קש.
היא כנראה קצת מפגרת, הרהר לעצמו. מה הקש הזה עושה פה? האם היא חושבת שזה ביקור נימוסין כדי לנהל משא ומתן על רכישת צאן? או שאולי אני איזה יזם נפט? הוא הושיט את אצבעותיו כדי לשלות את הקש המעצבן ולהיפטר ממנו אבל הנערה עמדה מולו והביטה, וזה לא היה מנומס. אז בלית ברירה הוא התחיל לשאוב את המים דרך הקש.
ושתה, והמשיך לשתות.
אחרי מה שנראה כמו זמן ארוך, הוא מחה את שפתיו...
עצור! היא אמרה. כבר אמרת את זה קודם. את המשפט הזה על מה שנראה כמו זמן ארוך.
באמת?
כן. אמרת את זה בהתחלה.
נכון, הודיתי. באמת נכון. אני אתקן את זה.
וחוץ מזה האם אתה לא חושב שיותר נכון לומר - מה שנראה כמו *פרק* זמן ארוך מאוד? היא שאלה. חשבתי על זה והחלטתי שלא, כי זה מצועצע מדי. ואז התחיל ויכוח קצר על הגבולות שבהם אפשר לעוות את השפה שבה הסיפור כתוב, ובחיי שיצא לי כל החשק. רציתי לקטוע את העניין לפני שיידרדר אבל לא הספקתי, היא פתאום הישירה מבט והודיעה לי: עליתי על זה. על מה שהפריע לי קודם. אני יודעת מה זה.
ברכות לרגל גילוי האוצר הנעלם - היה מה שחשבתי אבל לא אמרתי, ומה זה? והיא הודיעה לי: השורה בהתחלה עם המטאפורה העממית.
לא הבנתי והיא הסבירה, עם רק טיפ-טיפת התרגשות שהיתה מאוד חמודה עליה: משהו פה מרגיש לא במקום. הרהרתי בזה והיא המשיכה: וזאת דוגמה אחת, אבל יש הרבה דברים שאתה מכניס לפה של הגיבור שמרגישים לא כל כך במקום. ופה היא הרימה את המפית שכתבה עליה והקריאה: (א) נייר זכוכית, (ב) יזם נפט, (ג) חשבון הוצאות פתוח, (ד) ואחרון לבינתיים - הקטע עם הקש. התמונה הראשונה, אחרי שאתה נכנס למוד הנכון, מעלה לך תמונות של רודולף ולנטינו ושל לורנס איש ערב, ושל...
ארבע הנוצות, של מייסון? הצעתי.
...ואז בא המשפט הזה עם הנייר-זכוכית. היא המשיכה, מתעלמת מקיומי כרגיל. ובהמשך עוד דברים. עכשיו, הדימוי עצמו, של שני גליונות של נייר זכוכית... הוא מצויין. אותי למשל, זה עשה צמאה.
עכשיו באמת התחלתי להתעצבן. אני הזכרתי עכשיו את ארבע הנוצות של מייסון, עולם ומלואו של השוואה, והיא בכלל לא שמעה. היא מקשיבה לי בכלל? ואם לא, אז למה אני מדבר? בשביל מה אני עושה את זה לעצמי?
אבל כמובן שלא אמרתי דבר מכל זה, רק שאלתי אם היא רוצה עוד אייס שוקו והיא אמרה שלא והמשיכה להסביר: זה אנכרוניסטי. זה היה אולי במקום בסיפור בלשי, אבל לאגדה בדואית הדימויים האלה חורגים מהזמן והמקום ופוגעים בקוהרנטיות של העלילה.
הקשיתי, שמי בכלל אמר שזאת אגדה בדואית? זה יכול להיות סיפור בלשי שמתרחש על רקע החברה הבדואית. והיא אמרה שאם ככה אתה צריך להעיף את מלאך המוות עם הגמל השחור, והאוהלים הבוערים, והדילמה שלו בקשר לנערה.
היא שאלה מה אני מחייך ואני אמרתי: יודעת מי זה וויליאם גולדמן? תסריטאי ידוע. כשהוא כתב את 'קיד וקאסידי' היה לו ריב נוראי עם אחד המפיקים, על השורה 'לי יש חזון ושאר העולם צריך משקפיים דו-מוקדיים' כי המפיק טען שזה משפט אנכרוניסטי.
היא הכריזה שהמפיק צדק, וגולדמן טעה, ושבמערבונים אומרים 'כשאתה צריך לירות תירה ואל תדבר' ולא מדברים על משקפיים ובטח שלא משתמשים בביטויים כמו דו-מוקדיים.
הייתי צריך לענות לה מה שגולדמן ענה למפיק, אבל לא אמרתי כלום. יש משפטים שהיא אומרת, לפעמים, שאני פשוט לא רואה לנכון להגיב עליהם. ואולי אני פשוט בהלם מכדי להגיב, לפחות עד שאני מתעורר באמצע הלילה עם התשובה המתאימה.
וכדי לסובב את הסכין, היא הוסיפה שאתה באמת צריך להסתכל פחות על ספרים וסופרים אחרים. וסיבסבה את העט שלה בין האצבעות כשאמרה את זה, כאילו כדי להראות לי שהיא מודעת לגמרי לדימוי שלי על הסכין המסתובב.
אחרי שתיקה הדדית די ארוכה, היא אמרה לי להמשיך. שאלתי איפה היינו והיא דקלמה: הוא שתה הרבה זמן דרך הקש. ואז עצר ומחה את שפתיו...
ועצר לשנייה כדי להקשיב לדממה המוחלטת ששררה באוהל. כן, בהחלט: דנדון הפעמון מתרחק, נחלש יותר ויותר, עוד מעט ייעלם. מלאך המוות הבין שהיום זה לא יקרה, תחב את השברייה בחזרה לאבנטו, לקח את גמלו השחור והתנדף. 'נתראה שוב', נשאה רוח המדבר את לחישתו.
'תביא חברים' לחש הבדואי בחזרה. הנערה מיהרה בינתיים להתקין את הרעלה שלה, בזמן ששתה, ולמרות שנדמה היה לו שהיא מחייכת הוא לא ידע בוודאות.
הוא עזב לפני תום שלושת ימי הכנסת האורחים שלו. לפני שעזב הוא שאל אותה לגבי הקש.
למה אתה שואל?
כי זה נראה לי מוזר. ראית שאני עומד למות מצמא. יכולת פשוט להצביע על השוקת והייתי תוקע את הראש פנימה ושותה עד שהייתי מת מזה, אז למה הקש?
מיד כשאמר את זה הוא הבין. והרכין את ראשו כי הוא יצא מטומטם עכשיו. אבל הנערה הסבירה, באותם נימוס ואצילות שאפיינו את כל מה שעשתה בכמעט-שלושה-ימים שהכיר אותה, שזה בדיוק מה שהיא לא רצתה שהוא יעשה. הוא היה מרוקן לתוכו כמויות של מים בלי לחשוב, ובמצבו, זה היה כמו בעיטה של סוס ישר לכליות והיה מחסל אותו על המקום, והוא היה מתפגר לה באוהל ולעזאזל עם הכנסת האורחים. ולך תסביר את זה להורים שלה כשהם יחזרו.
איך קוראים לך? הוא שאל.
ליילה. היא אמרה, וחייכה. כמו בשיר של אריק קלפטון.
היא נזדעקה.
סתם, סתם. הרגעתי אותה. זה היה בשביל לבדוק אם את שמה לב.
היא הביטה בי. והביטה. את המפית היא הניחה על השולחן, ולידה את העט. ידעתי שהיא עומדת לומר לי משהו כמו, אתה יודע שאתה ממש מעצבן לפעמים, והחלטתי שאני אגיד לה את אותו דבר מיד כשהיא תתחיל לדבר. אבל היא רק ישבה שם והביטה, עד שלבסוף אמרה:
טוב, אני מניחה שזה הגיע לי.
ואז הוסיפה: אתה יודע מה, אתה יכול כבר להשאיר את זה וזהו.
זאת היתה בדיחה.
אני יודעת. אבל כבר תשאיר את זה. זה משתלב עם כל שאר הפאקים.
שתקתי.
וחוץ מזה, אני עסוקה מדי בלחייך על המוסר-השכל הזה עם הקש, מכדי להקדיש מאמצים עכשיו למשפט הזה עם האריק קלפטון. למשפט המטופש, האידיוטי, המעצבן, הלא-קשור...
שהוא רק... התחלתי לומר.
הזול, האנכרוניסטי, הנסיון הנואש להחזיק את הקורא בכוח, המזלזל באינטלגנציה שלו, הבלתי-מהונדס...
שהוא רק עוד...
שמסיח לגמרי את הדעת מהפואנטה הנחמדה של הקש.
שהוא רק עוד אחד משאר הפאקים בסיפור הזה. הצלחתי בסוף לומר.
לא רק עוד אחד, היא אמרה. זה הפאק של כל הפאקים, וזה יופי של דובדבן לקצפת של עוגת-הפאקים שלך.
אז אני מוחק אותו.
אם - היא הוסיפה - אם, כמובן, הייתי מקדישה מאמצים עכשיו למשפט הזה.
כמובן.
היא חייכה. לא שהיא הפסיקה לחייך קודם, לפחות לא ששמתי לב, אבל עכשיו היא האירה את בית-הקפה.
והיי? היא אמרה לבסוף, אחרי שגמרה את האייס שוקו השני.
מה?
לא ממש מזכיר את 'ארבע הנוצות', מפני שתיאורי הדמויות אצל מייסון מצועצעים לגמרי בעיניי. בתקופה הדיקנסית כולם ניסו לכתוב כמו דיקנס אבל דיקנס היה רק אחד. למרות שדווקא אהבתי את הסרט. הסרט הישן אני מתכוונת, לא ההית' לדג'ר.
איזה מהם? הגירסה המקורית מ-1939 או הרימייק לטלוויזיה מ-78?
הרימייק. עם בו ברידג'ס וג'יין סימור. 'בטוח כמו החול', נכון?
מי מכיר סרטים כאלה בכלל חוץ ממני.
אני, היא אמרה. החיוך שלה.
בוא נלך מפה?
היינו.
ליילה. היא אמרה, וחייכה.
כמו בשיר של אריק קלפטון.
הוא עזב, כי היו לו עניינים לסדר. אבל אחר כך הוא חזר, והתחתן עם ליילה.
