חִדָּלוֹן

בחדר עמד השקט,

עמד בו גם ריח המוות

וריח תפוחים מרקיבים.

מתוך פנים צהובות כַּדּוֹנַג

הביטו בה עיניו

כִּשתי להבות שחורות.

שׂפתיים מרופטות

בלעו לגימות של אויר –

חלול היה.

כפות ידיו המבוקעות מעבודה,

נחו עייפות לצדי גופו הַשִּלְדִּי

רק הבטן הייתה עדיין נפוחה.

עורב עמד על מסגרת החלון

הריח את ריח המוות

והמתין בסבלנות של עורבים.

הוא נשם בכבדות,

כמו כלב השב ממרחקים

וּלְשוֹנוֹ מְלַקֶקֶת אֶת הַאֵין.

ואז פסקה נשימתו –

דממה כבדה רבצה עליו

פעמוני האבל השמיעו קולם.

היא גהרה עליו,

שמה פיה על פיו

עיניה על עיניו

נשפה את הבל פיה החם

על עיניו הקרות.

על שׂפתיו היה חיוך –

כמו על שׂפתי כל המתים.

בחוץ –

האדמה הייתה עֵרָה

מעלה ריח קטורת של אביב

מצמיחה חיים חדשים.