הרבה יותר קל לשנוא את עצמך מלאהוב את עצמך . אז לפעמים אתה נופל לשנאה הזאת בלי לשים לב . מה יותר קל מלספור את החסרונות שלך? מה יותר קל מלשקוע בדמעות במיטה ופשוט לתת לכאב לחנוק אותך? אני שונאת את עצמי . אני שונאת את עצמי כבר שנים.. בעצם , תמיד שנאתי את עצמי . אני עסוקה במהלך החיים, בלגרום לכל האנשים שסביבי לקבל את עצמם , לאהוב את עצמם ולראות רק את הטוב .איך אף אחד לא רואה את האבן שהתיישבה לי על הלב ומסרבת לעזוב?
זה לא שקל לי לשנוא את עצמי. אני פשוט כבר לא מכירה שום דבר אחר . נפלתי לשנאה הזאת , ובמקום להתאושש ולמצוא את הדרך אל האושר , בחרתי לחיות איתה, בחרתי לאמץ אותה לדרך החיים שלי. בחרתי במקום לחייך, ללמוד לזייף חיוך . למדתי שלאנשים לא אכפת אם החיוך אמיתי או לא. כן, בהתחלה אמרו לי שאני נראת שונה. אבל עם הזמן השונה הפך להיות הרגיל , ולאף אחד כבר לא אכפת , לא כי הם לא בסדר , פשוט כי הם לא יודעים.
אני יודעת שאני יפה.. אני בכל זאת שונאת את איך שאני נראת . אני יודעת שאני חכמה .. אני בכל זאת מרגישה טיפשה . אני יודעת שמגיע לי את הכי טוב שאפשר .. אני בכל זאת מסתפקת ברע .
יש רגעים כאלו, שאני חוזרת הביתה , אחרי יום קשה.. ורק מחפשת מישהו שיבין אותי .
עוד כשהייתי ילדה, הבנתי שאף אחד לא יכול להבין אותי , רק אני את עצמי . הלכתי ללמוד פסיכולוגיה , כי חשבתי שאולי אצליח להבין אחרים, אולי אצליח להיות שם בשביל אנשים שאף אחד לא מבין אותם.. כמו שאף אחד לא מבין אותי . גיליתי עם השנים, שהמטפל הכי טוב הוא הפגוע בעצמו . הבעיה היא, שלא הבנתי , שהוא הכי טוב כי הוא כבר מצא את האור, הוא היה פגוע ויצא משם. אני עדיין שם.
הרבה יותר קל לשנוא את עצמך מלאהוב את עצמך . מרוב שזה קל כבר שכחתי מה זאת אהבה . אנשים מסביבי אומרים שאני קורנת, אומרים שאני מכניסה אושר לכל מקום שאני נכנסת אליו שהחיוך שלי כובש. הלוואי ויכולתי לצעוק להם שזה לא החיוך, זאת הצביעות . הלוואי ויכולתי להסביר להם שאני לא מנסה להיות צבועה .. המסכות ששמתי עליי כדי להסתיר את הכאב , הפכו עם הזמן לחלק ממני .. וגם כשאני מצליחה לאסוף כוחות ומורידה מסכה, מתחתיה נמצאת עוד אחת ועוד אחת .. הן פשוט כבר אני . המסכות שלי יפות, המסכות שלי כובשות, אבל הן רק מסכות .. והיום הן מתחילות להיות כבדות , הן כבר לא רק החיוך שלי, הן השתלטו לי על הלב . והלב שלי נהיה כבד.. בכל צעד אני מרגישה אותן .. אומרות לי שאם לא אלחם בהן אם לא אעשה הכל בשביל לקבל את עצמי בחזרה אני יאבד את עצמי לנצח ..
רק הכתיבה נשארה לי.. ואולי הרבה לא יבינו .. אבל עוד אז כשהייתי ילדה והבנתי שרק אני מבינה את עצמי. הבנתי שאין לי עוד סיבה להאחז בחיים.. אז לקחתי עט ודף וכתבתי . כתבתי שאני רוצה לוותר על החיים, כתבתי על מה שעברתי וגרם לי לשנוא את עצמי ככה , כתבתי על אנשים רעים .. כתבתי על ילדה עצובה ובודדה ..
היום אני לא ילדה.. אבל אני עדיין כותבת .. על הבדידות הזאת .. על הכאב .. על צלקת מכוערת שרק אני רואה .. על הצלקת ששמה לי את המסכה הראשונה . אני כותבת על דף ועט שהצילו אותי . אז אני כותבת .. אני כותבת על המסכות שלי, שפעם היו הדבר היחיד שגרם לי לא לוותר על החיים . אני כותבת על כמה שאני שונאת את עצמי . על כמה שרק העט והדף הזה , הם היחידים שמבינים אותי . אז כן, הרבה יותר קל לשנוא את עצמך מלאהוב את עצמך , בעיקר עם כל כך הרבה מסכות , והצלקת המכוערת שמסתתרת מאחוריהן , ועדיין , באיזשהו מקום בלב, כשאני מרימה את הדף והעט שלי, אני יכולה להרגיש את המסכות משחררות לרגע, נותנות לי חצי שעה מנוחה , לכתוב , לכתוב מהלב ולא מהצביעות . כי רק איתכם דף ועט, רק איתכם אני אמיתית .
