את הבשורה הביאה חיילת אחת מהשלישות של היחידה. אם כבר בשורות רעות, אז הכי חפיף שאפשר כי אנחנו לא רוצים להיות אלה שמבזבזים תקציבים, כוח אדם, מחשבה, מאמץ, על בשורות רעות. עשר בבוקר, בעבודה. הטלפון מצלצל. בוקר טוב, אני מדברת עם מקריאה- שם- מרשימה- כלשהי? מדברת כך-וכך, מהיחידה, פה-ושם. אתה שירתת תחת פיקודו של- כמה- פרטים- רנדומלים- ששירבטו- לה- הבוקר. הוא נפטר. אנחנו מתקשרים לכל החיילים מהצוות שלו באופן אישי. תנחומינו. תנחומיי בחזרה, אמרתי לה, שהפילו עלייך את המשימה הזאת.
רבע שעה לאחר מכן זינקו התקשר. היה קשה לאתר אותך, אורי היחיד שידע את המספר שלך. למה אתה לא שומר על קשר? טוב, מי אני שאדבר. אף אחד הרי לא בקשר. בכל אופן. שגיא החזיר ציוד. הם תפסו אותו לפנות בוקר, כשיצא לריצה לאורך הטיילת. שני צעירים בסוברו אימפרזה התקרבו אליו מאחור, אחד מהם הוציא חצי גוף מהחלון של הערסמוביל והניף צינור מתכת והשני, הנהג, אפילו לא טרח להוריד את הרגל מהגז. וווואמפ. חצי ראש התפזר על המדרכה. מת על המקום.
מה קרה? שאל אותי מישהו במשרד כשניתקתי את הטלפון. חבר מהצבא מת, אמרתי, והמשפט הזה נשאר לי בפה. חבר מהצבא מת. שלוש מילים שמעבירות את האינפורמציה, וגורמות למשהו חמוץ בדם שלך לתסוס.
בדרך הביתה נכנסתי לסטימצקי. אני צריך את רובינזון קרוזו, את הסנדק ואת התנ"ך, אמרתי למוכרת. המפקד שלי בצבא אמר פעם שבשלושת הספרים האלה אפשר למצוא את התשובה לכל קושיית יומיום. היא מצמצה קצת. הלכה הצידה וחזרה עם רובינזון קרוזו והסנדק - יש לנו רק באנגלית, היא אמרה, זה אזל בהוצאה. ואת התנ"ך אין לי, מצטערת. זה בסדר, אמרתי לה. עוד יש לי את התנ"ך מהטירונות באיזה מקום.
בבית פתחתי את התנ"ך וחיפשתי את קינת דוד על אבנר. אחר כך דפדפתי לדברים כ"ה. הטלפון צלצל. אורי. שגיא אמר עליו פעם שהכשרון שלו בניווט קשור ליכולת ראיית הנסתר שלו.
אתה עם התנ"ך שמה?
כן. וגם עם הסנדק ורובינזון קרוזו.
תניח אותם. יש מחר בבוקר דיון הארכת מעצר, יהיה שם מספיק זמן לצטט את דברים כ"ה.
* * *
הסיפור על שגיא והתנ"ך.
לפני כל פעולה. גם בתרגילים חשובים. היינו עומדים עם הציוד, עם הצבעי-הסוואה על הפנים, ושגיא היה מוציא מהכיס את התנ"ך הזעיר. מחזיק אותו ביד ומדקלם בלי לפתוח אותו, מביט בכולנו ביחד ובכל אחד לחוד. דברים כ"ה.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים, וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל "אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ" אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
אף פעם לא הרחיב ולא הסביר כלום, ונתן לנו לשבור על זה את הראש בלילות ארוכים ללא שינה. המפקד שלכם דתל"ש? שאל פעם סרוג אחד מפלוגת הקשר שהיה מסופח אלינו. לא, הוא אחד מאלה שמלאים אמונה למרות שהם לא דתיים. אמר זינקו. אולי סוף סוף תסביר לנו מה זה אומר בעצם? מה יש להסביר, אמר המש"ק-קשר והתעסק בערכת ראש שלו. בדיוק כמו שנשמע.
כל החבר'ה מהצוות, אלה שנשארו, ישבו בדיון הארכת מעצר בשורה, זקופים כמו במסדר, בלי לזוז ובלי להוציא מילה, ולא הורידו את עיניהם מתא הנאשמים. על התחת-השפעת-סמים אף אחד לא התווכח, השאלה היתה כמה ולמה וחוץ מזה היתה גירסה א': טעות בזיהוי בגלל החולצה האדומה ששגיא לבש, שבגללה הם בלבלו בינו לבין מישהו שכנראה ניסה להתחיל עם החברה של זה עם הצינור מוקדם יותר באותו ערב, גירסה ב': על רקע לאומני בגלל הסמל הצבאי שהיה על החולצה, גירסה ג': פשע שינאה בגלל שהחולצה היתה צבעונית מדי ולכן הייתה מזוהה עם אירועי הגאווה שהתרחשו בתל-אביב זמן קצר לפני כן - בגירסה ד' כבר הפסקתי להקשיב.
חוסל על ידי כותונת, אמר אורי. כמו הרקולס.
שני החארות ישבו מאחורי הפרספקס בתא הנאשמים ובהו בריצפה. אני בטוח שאני לא היחיד שבחן את הפרספקס ושאל את עצמו אם הוא חסין כדורים. אבל אף אחד לא אמר מילה. רק כשהסנגור סיים את דבריו והתובע המשטרתי קם לדבר נלחשה מילה אחת. אריק היה זה שהגה אותה, בנהמה נמוכה שהצליחה להיות מינימליסטיות ועדיין להגיע לכל אוזן בחדר: זכור.
הסנגור כנראה חיכה בדיוק לרגע הזה כדי לקום ולדרוש שהדיון יהיה בדלתיים סגורות, ואז אריק החליט שכנראה אין לו מה להפסיד, הוא קם, הסתכל לכיוון הנאשמים ועשה תנועה עם היד לרוחב הגרון. לוינסון, הסמל-מחלקה, תפס אותו והוליך אותו החוצה וכולם קמו ויצאו איתם בצורה מסודרת בלי להגיד מילה.
בחוץ אריק ניער את היד של לוינסון ואמר לו, תחסוך ממני. כולכם. שגיא היה היחיד שהיה לו משהו חשוב להגיד, אותך אף אחד אף פעם לא רצה לשמוע.
לוינסון נסוג קצת לאחור בתבוסה. מה יש לך, אריק? מה אתה חושב, שאני לא הייתי רוצה להוריד את שתי החיות האלה כאן ועכשיו? אתה חושב שיש פה מישהו שלא חושב על זה כל הזמן מהרגע שהטלפון מהשלישות הגיע?
כשאריק דיבר היה לו הפרצוף הזה של מישהו שהמנגנון שמייצר בכי אצלו לא עובד כמו שצריך, ולכן משהו חלוד וקהה מסתובב ומחולל לו הרס בפנים. לוינסון, יש דברים מסויימים שאם אתה פשוט תיתן להם לעבור לידך, זה כאילו אתה אומר: אוקיי, אני מוכן להיות חלק מהמציאות שבה זה מה שקורה.
לוינסון האדים. ואז פתח את הפה לומר משהו. רד מזה, לוינסון, הפטיר אורי. אף אחד לא מצפה ממך להיכנס לתפקיד של האלמנה בעלת האופי שמחזיקה את המשפחה.
לוינסון הביט הצידה ומילמל: איזה חרא, אף פעם לא הייתי טוב בתור התחליף שלו. הוא הסתכל עליי ועל אורי ואמר: קחו את כולם לרחבה של המוזיאון, תשגיחו על אריק. אני צריך להישאר פה. התובע אמר שיכול להיות שיצטרך אותי בשביל עדות אופי.
את ההלוויה עשו בבית עלמין פרטי, בקיבוץ סמוך לראש העין - בלי ענייני דת, עם ארון. מקום מאוד יפה, אם זה בסדר להגיד את זה על בית קברות. המון ירוק בעיניים, הרבה שקט מסביב. בזבוז של אחלה מתחם לאימוני סבך, אמר מישהו, וכולם צחקו.
משפחה לא היתה. היה את הצוות וחוץ מזה כמה חברים מהעבודה, מהלימודים. דיברו על בן זוג לשעבר שלא ממש היה קשר איתו. שגיא אף פעם לא החזיק הרבה אנשים בחיים שלו.
אין בכך כלום, אמר אורי. כוחנו בסיפור ולא במספר.
הוא החווה לעבר בחורה צעירה ויפה מאוד, בוכייה מאוד, עם משקפי שמש גדולים בשורה האחורית. זוכר מי זאת? מעיין, שהיתה מש"קית שלישות בעוצבת הגליל.
ההיא עם הרס"ר?
כן. ההיא.
הסיפור על שגיא והרס"ר.
שגיא ולוינסון נכנסו למשרד שלישות באוגדה, בסך הכול כדי לשאול שאלה, וחיילת צעירה ויפה ישבה שם ובכתה לתוך הידיים שלה והקצינה שלה שישבה לידה סובבה אליה את הגב, קראה בפעם העשירית את אותו מסמך, התעלמה. שגיא שאל מה קרה. מעיין לא רצתה לענות אבל לשגיא היו העיניים האלה, ולכן היא סיפרה בהתחלה בצורה כללית ואז בפרטי פרטים, איזה הערות הרס"ר זרק לכיוונה לפני חודש, וגם לפני שבועיים, וגם ביום הראשון שהיא הגיעה לפה. ואיזו מחוות ידיים הוא התחיל לצרף להערות שלו לפני שבוע, ומה הוא עשה עם הידיים שלו היום. שגיא הביט בה, הביט בקצינה שלה שעה ארוכה עד שזאת הרימה את העיניים ומיד הורידה אותם חזרה. נו מה אתה רוצה.
שגיא הקים את מעיין, החיילת, ולקח אותה החוצה, משאיר בפנים את הקצינה המיותרת. הוא ביקש ממעיין שתסביר לו איפה המשרד של הרס"ר, ולמרות שהיא הפצירה שלא הם הלכו לשם. מול הדלת שגיא עצר, הוציא את האקדח, שם אותו בכף ידה ואמר - תשמרי על הדלת שתי דקות, אוקיי? אף אחד לא נכנס לפה כרגע. נכנס פנימה באגביות וסגר אחריו את הדלת.
בהתחלה נשמעו מאחורי הדלת דיבורים עמומים ונמוכים. אחר כך הטונים עלו, אחר כך שמעו את הצעקות בסגנון - למה מי נדמה לך שאתה, לך תתעסק בעניינים שלך, אתם מהיחידות המובחרות שלכם מגיעים לפה וישר כל אחד נהיה הבוס - ומול הדלת של הרס"ר מצטבר לאט לאט קהל של מאזינים ומעיין עומדת מולם ומחביאה את האקדח מאחורי הגב שלה. גם כשהצעקות נקטעות ומתחלפות ברעש של חבטות קהות ורהיטים מתרסקים.
אחרי עוד קצת שקט הדלת נפתחה, ויצור שמן עם עין אחת נפוחה ולסת בנטייה ימינה נהדף החוצה. דרגות של נגד, כרס רס"רית רופסת ושעירה מבצבצת מבעד לחולצה שכפתוריה נתלשו, ובראש שמוט הוא נותן לשגיא להוביל אותו דרך מפקדת האוגדה. השיירה שאחריהם הלכה וגדלה עד שמצעד הבושה כלל שלושים או ארבעים חיילי וחיילות מפקדה, ובסוף השיירה עוצרת מול לשכת המפאו"ג, ושגיא קרא למפקד האוגדה שייצא החוצה שנייה - צעק את השם הפרטי שלו, כאילו המפאו"ג עובד אצלו.
המפאו"ג יצא החוצה אחרי כמה דקות וסקר בתימהון את האסיפה. שגיא הדף את הרס"ר קדימה, הרס"ר מלמל משהו. יותר חזק, אמר שגיא. והרס"ר הרים את הקול: רציתי לדווח שאני ביזיון, חזיר וסוטה.
האקדח לא היה טעון, דרך אגב. אמר אורי.
כשלוינסון התייצב מאחורי הסטנד שארגנו שם. הוא השתעל קצת ואמר: מעיין ביקשה לומר כמה מילים.
הבחורה הבוכייה ניגשה לסטנד, עשתה כאילו להוריד את משקפי השמש שלה אבל השאירה אותם.
כשהייתי קטנה, אהבתי סיפורים על אבירים ונסיכים. עד שהופיעה ילדה יותר גדולה שאמרה לי - ילדה, אין כאלה באמת. אז נוכחתי שיש, וצר לי רק על אלה שלא יודעים שיש.
לוינסון תפס בחזרה את מקומו. אהם, לוינסון. השתעל אורי.
מה?
אני חושב שגם המורה רוצה להגיד כמה מילים.
אישה מבוגרת סובבה את ראשה ושאלה, איך ידעת שאני מורה?
הסיפור על שגיא והמורה.
והיא אכן היתה מורה של שגיא בתיכון. ופעם, ילד אחד הושעה מבית-ספר מפני שהוא התייצב ללימודים עם תספורת מוהוק. הכרבולת הקוצנית משכה עיניים במסדרונות כחצי יום לפני שנערכה שיחה חפוזה, לא באמת שיחה כי למוהיקני לא ממש נתנו צ'אנס לדבר, והוא נשלח הביתה.
כבר למחרת התארגנה מחאה, ומיד הסתבר ששגיא עמד מאחוריה. מחאה שקטה ותרבותית - בלי הפגנות, בלי התפרעויות, ובהתאם לתקנון - מכתב מחאה רהוט נערך ונתלה במסדרון והחתימות עליו הלכו והצטברו, ובצהריים כל המורים חזרו ואמרו שהם נכנסים לכיתה והתלמידים רק יושבים, שלובי זרועות, ומסרבים להוציא מילה. אין שיעור.
כששגיא ישב מול המנהלת ודיבר על זכויות ועל ביטוי אישי כבעל ערך אינטרינזי מעבר להיותו מעודד למידה עצמאית, כל המורים הסתכלו עליו מלמעלה. לבסוף התפרצה מורה אחת וצעקה: איזה ביטוי אישי כבר אפשר לייחס לתספורת הוולגרית הזאת? לפרובוקציה המכוערת הזאת שרק נועדה למשוך תשומת לב?
את מורה להיסטוריה, נכון? שאל שגיא והתעניין לדעת אם מישהו כאן מכיר את המקור התרבותי לתספורת המוהוק ומה היא מביעה. המורה להיסטוריה השתתקה ושגיא סיפר איך האינדיאנים אימצו אצל הלוחמים שלהם תספורת כזאת, כדי שהשיער לא יפריע להם בקרב, אבל כדי שכן תישאר הכרבולת הספציפית הזו על-מנת להקל על מלאכת הקרקוף, מתוך כבוד לאויב שהצליח להביס אותך. ואז שגיא הוסיף, עכשיו אולי נתייחס לתספורת שלך, גבירתי, ולערך התרבותי שעומד מאחוריה. כי הדבר היחיד שהיא מעלה על הדעת זה - ופה שגיא אמר משפט בצרפתית וכולם השתתקו במבוכה עד שהמורה לצרפתית תרגם: אם אין לחם שיאכלו עוגות. וכל המורים רצו לקבור את עצמם מבושה, חוץ מכמה שיכלו לנפח את החזה ולהגיד, הוא לומד אצלי הבחור הזה.
זכור את אשר עשה לך עמלק, התחיל לוינסון לדקלם. בדרך בצאתכם ממצרים. כשהוא הגיע ל'ולא ירא אלוהים' כבר כולם דקלמו איתו.
לוינסון מילא את החזה שלו באוויר כואב ונאנח אותו החוצה. רק דבר אחד נוסף, הוא אמר. אני מעלה את זה בגלל מה שהיה בבית המשפט הבוקר.
אפשר להעיר כל אחד מכם באמצע הלילה ולהגיד לו לדקלם את דברים כ"ה, והוא יעשה את זה בדיוק כמו שעשינו כאן עכשיו. בדיוק כמו שעשינו מאות פעמים עם שגיא. וכל אחד פה גם ישב פעם, או יותר מפעם, עם עצמו או עם אחרים, ושאל את עצמו - מה זה אומר בעצם. ולמה הוא העביר לנו את זה ככה.
כולם פה יודעים את כל הפרשנויות. יש מה שיגידו לכם בישיבת מרכז הרב, ויש מה שיגידו בהתנחלויות ויש מה שיגידו ברבנות הצבאית וכמובן, גם בהפגנות של פעילים יש להם מה להגיד על זה, אני בטוח. אז זהו, שפעם - רק פעם אחת - שגיא הסביר לי.
הסיפור על שגיא ולוינסון.
אני כעסתי, אמר לוינסון, כל כך כעסתי על משהו, שעכשיו אני לא זוכר מה, על משהו שכתבו בעיתון אחרי פעולה שלנו, סילוף ועיוות כזה או אחר, כולם פה יודעים על מה אני מדבר. שגיא כתב מכתב בעניין, שלח אותו למי שצריך, ישב מולי מאחורי השולחן שלו באוהל ואני התפוצצתי מכעס. שגיא הוציא את התנ"ך הקטן שלו מהכיס, ורק החזיק אותו מולי והביט בי עד שדקלמתי את הכול מהתחלה עד הסוף. מתחת השמים לא תשכח. יודע מה זה אומר? הוא שואל אותי. ודיברתי, והוא הקשיב עד שאמר לי: זה הכול שטויות, בוא אני אסביר לך. תמיד, אבל תמיד, יהיה באיזשהו מקום מישהו ששונא אותך, שרוצה למחוק אותך, שכל מה שהוא עושה זה רק למטרה הזאת - מישהו שהוא נגדך. סתם ככה. בגלל גזע, בגלל צבע, מין, מגדר, עשירון, פוליטיקה, בגלל שזה אתה אישית, ממש לא משנה. בלי סיבה. סתם כי נראה שבשביל זה הוא קיים. ועד מתי זה יישאר ככה? אתה יודע עד מתי. בהניח לך ה' אלהיך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה לרשתה - כן, כן. כשתשוב עטרה ליושנה ותבוא מלכות שמיים. שזה אומר - אם אתה לא אידיוט גמור - אף פעם. אז כדאי שתתרגל לזה.
טוב. בואו נלך.
הלכנו אחרי הקיבוצניקים שנשאו את הארון, וכולם עמדו ללא תזוזה כשהורידו את שגיא לתוך הבור, כשהתחילו לכסות אותו.
תראו מה זה, אמר אריק. זהו. זה מה שנשאר מהבנאדם. חור באדמה.
כן, אמר אורי. חור באדמה בשביל הבן-אדם, וחור בעולם בשביל הסיפורים עליו.
