איזה שקרנים.    

                                מאת זיגי בר-אור

אולי זה לא יפה, אולי גם לא מנומס,

אבל אני מרגיש שאני חייב לספר לכם

איך יישמע ההספד שיוקדש אחרי מותי

וזאת בחיוך כי לא אשמע תגובותיכם.

ובכן, ביום בהיר נסעתי לבית קברות

בכיסי כריך גבינה צהובה שאני אוהב,

לבוש חליפה שחורה ועניבה אדומה

ונעצרתי לפני חלקה ללא אבן שיש

המיועדת למת הבא וזה כנראה אני.

חייכתי ואמרתי לעצמי שזה מגיע לי,

לפחות פרידה שבה מדברים אמת

ומי יותר ממני ידבר על עצמו טובות

שהרי כל חיי הייתי תמיד בחור טוב

למרות שהייתה גם כן דעה אחרת:

הוא קצת קוקו, אבל במידה סבירה

ולא פגע ולעולם לא העליב  באיש,

אם כך, אז למה מגיע לו בכלל למות?

כן, אני יודע, הרי בסוף כולם מתים

אבל אף פעם לא דווקא בימי חמישי  

כי צריכים הרי ללכת לקניות לשבת,

אז אולי אדחה את זה ליום שיש גשם

כדי לא יבואו הרבה כאלה שמנחמים

שסתם יגידו בקול רם רק מתוך נימוס

שהמת הזה היה אדם נפלא וישר דרך,

ומי כמוני יודע שזה הרי ממש שקר גס.             

אז כעת בטח הבנתם שזה היה עדיף

שהספדתי עצמי ולא השקרנים האלה.

הצרה שבזה זה לא מסתיים סופית

ועוד מחכה לי קרקס שבעת ימי השבעה

ואני עדיין מתלבט אם בכלל להשתתף

ועדיף להישאר בקבר ולנוח מהאירועים,

שעה שהם שם יברברו, יצחקו ויזללו

את הכל מה שקנו מכספי הירושה שלי,

אבל אני כבר לא אשמע את השטויות,

השקרים וחנופה שאין להם כבר ערך.

אז בזמן שאתם חוגגים את השבעה עלי

לפחות רק תייחסו לבקשתי האחרונה:

תשאירו לי מהשאריות חתיכת עוגת גבינה

עם ריבת תות עליה, אותה תמיד אהבתי.