בתיה העוזרת
"הבטחת שתתחתן אתי!" התחננה אליו כשהיא רצה אחריו ברחובות תל-אביב.
אמי ספרה שבתיה היתה הבחורה היפה ביותר בתל-אביב. שיער בלונדי שכולו תלתלים הגולשים על כתפיה, עיניים גדולות ירוקות, שפתיים חושניות, עצמות לחיים בולטות. רגליה הארוכות משכו את עיני הגברים והנשים כאחד. גופה חטוב, שדיה מלאים וזקורים על אף שלוש הלידות שעברה.
לכולם היה ברור שבתיה יצאה מדעתה. כל גבר צעיר שראתה עובר ברחוב, נהגה לחייך אליו ולשאול אותו:
"תגיד אני יפה? נכון שאני יפה? תתחתן אתי?".
היא חיתה בעולם אחר.
משוטטת ברחובות, שערה הסתור והמלוכלך מכוסה בעלים יבשים, שמלתה קרועה, יחפה ואוכלת מנדבותיהם של אנשים שריחמו עליה.
אמי החליטה לאסוף אותה לביתנו. הכניסה אותה דבר ראשון לאמבטיה, חפפה את ראשה, רחצה אותה ונתנה לה בגדים ללבוש ונעליים לנעול. בתיה היתה אסירת תודה, נשכבה בפינת המטבח ונרדמה על הרצפה.
הציבו לה מיטה בפינת האוכל ושם נהגה לשבת שעות על גבי שעות, בוהה בחלל, מעשנת סיגריות בשרשרת, מקמטת מצחה, ומדי פעם פורצת בצחוק פרוע כשהיא זורקת ראשה לאחור.
היא החלה לעזור לאמי בעבודות הבית וטפלה בי במסירות. מאוד אהבה אותי ואף אני החזרתי לה אהבה. אף פעם לא פחדתי ממנה. היא לא עשתה רעה לאיש.
בחצרנו היה צריף בצבע בורדו ולו שני חלונות קטנים ודלת. הצריף שימש כמחסן.
אמי החליטה לשכן את בתיה בצריף ולאפשר לה קצת פרטיות.
פינו את הצריף, אימא תפרה לה וילונות לחלונות, העבירה לה את מיטתה לשם, סידרה לה כוננית, שולחן וכסא וכך הפך הצריף לביתה. האמת, שהיא העדיפה לשהות מרבית יומה אצלנו בבית. מעשנת והוזה.
לילה אחד פרצה לביתנו, רצה לחדר השינה של הורי והעירה אותם בצעקות:
"יש גנב! יש גנב!".
אבי רץ החוצה ונבוט בידו. החצר היתה חשוכה, הכול שקט מסביב, אף הכלב לא נבח.
הסתובב סביב הצריף, חיפש בחצרות השכנים, אבל לא מצא שום דבר חשוד.
נכנס והרגיע את בתיה. אותו לילה סירבה לחזור לצריף ונשארה לישון אצלנו בבית.
כל כמה ימים נאלצה אמי להזכיר לה להתרחץ. לאחר שבתיה היתה יוצאת מהאמבטיה, נהגה אמי לשפוך ספירט סגול על האמבטיה ולהצית אותו. אהבתי להסתכל על הלהבה הכחולה, המהפנטת.
אביה של בתיה, הוכנס למושב זקנים בירושלים וכמה פעמים בשנה נהג לבקר אותה בביתנו. יהודי נחמד, זקן לבן מעטר את פניו ובפיו תמיד ברכות ומילות תודה לאמי שהסכימה לתת לה בית לגור בו והשגיחה עליה.
ילדיה פוזרו במוסדות שונים. כשבגרו, באו לבקרה פעם או פעמיים ומאז לא ראיתי אותם יותר.
בתי המגורים בבת-ים היו מפוזרים בתוך דיונות ענקיות של חולות. כבישים כמעט ולא היו, חוץ מכמה כבישים ראשיים. מרבית הזמן נאלצנו לבוסס בחולות הטובעניים. בקיץ היו החולות לוהטים כל-כך שמי שלא רגיל היה להלך בהם יחף, יכול היה לחטוף כוויות ברגליו.
בתיה אף פעם לא הרשתה לי, בהיותי ילדה קטנה, ללכת בחולות. תמיד נשאה אותי בזרועותיה. זכורתני שהתחלתי ללכת לגן, החלו הילדים צוחקים ממני שבתיה המשוגעת סוחבת אותי על כפות ידיה לגן. התחננתי לפניה להניח לי ללכת לבד – אבל היא בשלה. רק אחרי הסברים מרובים מצד אמי, הסכימה לקחת אותי על הידיים עד קרבת הגן, ושם על כביש חצי סלול הסכימה להוריד אותי וללוות אותי ברגל עד לגן.
אמי נהגה לתת לה כסף ולומר לה:
"בתיה, לכי תקני לך איזה בגד חדש ונעליים חדשות".
בתיה היתה הולכת ליפו דרך החולות וחוזרת כשהיא עמוסה במוצרי קוסמטיקה שונים, אודמים, סומק, צלליות צבעוניות וסרטים צבעוניים. בגדים ונעליים לא קנתה.
עמדה מול הראי והחלה מורחת את כל פניה באודמים, פסים ,פסים, מורחת את שפתיה בצורה פרועה, מחוץ לכל מסגרת השפתיים. קושרת סרטים בשערה, עומדת, מסתכלת על מעשיה ופורצת בצחוק רועם:
"נכון שאני יפה?".
אמי נוכחה שאם היא רוצה שבתיה תלבש בגדים חדשים או נעליים חדשות, עליה לקנות בעצמה ולהביא לה. הבעיה היתה, שמדי בוא הקיץ, נהגה בתיה לאסוף את כל בגדי החורף, ללכת לים ולזרוק הכול לים. משספרו זאת לאמי, שאלה אותה:
"בתיה! ראו שאת זורקת את כל הבגדים לים! נכון?"
"כן" ענתה כשהיא צוחקת "החורף לא יבוא יותר."
לא עזרו כל ההסברים. כך נהגה לעשות כשבא החורף. היתה מתגנבת שאמי לא תתפוס אותה, אוספת את כל בגדי הקיץ, הולכת לים וזורקת אותם.
"די" נהגה לומר "לא יגיע יותר קיץ".
כשאפרים אחי בגר והפך לעלם יפה תואר, נהגה להציק לו בבקשתה:
"אפרים! תתחתן אתי?".
יום אחד התפרץ אפרים וצעק עליה שתפסיק כבר לנדנד לו. בתיה נבהלה, נעלבה וברחה מהבית. אמי מאוד כעסה עליו ואמרה לו:
"עכשיו אתה תעשה את כל מלאכות הבית ותרחץ את הרצפה במקום בתיה".
וכך היה.
סקרנותי התעוררה ושאלתי את אמי:
"למה בתיה תמיד שואלת כל אחד "תתחתן אתי?"
ואמי סיפרה לי:
"בתיה היתה בחורה מאוד יפה. היו לה שלושה ילדים קטנים וחמודים. היא התאהבה ברופא השיניים שלה, נפרדה מבעלה למענו ונטשה את ילדיה. תחנוני אביה שתחזור לשפיות הדעת – נפלו על אוזניים אטומות. רופא השיניים עזב אותה והמסכנה השתגעה".
כל גבר שנכנס לביתנו זכה באותה פניה. מאחר וחיתה שנים רבות בביתנו, כולם הכירוה והתייחסו אליה בסלחנות. ישובה בפינת חדר האוכל. מעשנת ללא הפסקה ובוהה בחלל...
כאילו סגרה חלון כלשהו, מתחה וילון אטום ולא ידעת מה קורה עתה בתאי מוחה פנימה.
שם חלפו התמונות הכואבות.
הרומן שלה עם רופא השיניים נמשך כבר כמה חודשים. אהבתה אליו ניצתה מהרגע בו ראתה אותו. בכל טיפול שיניים שעברה אצלו הרגישה את גופה הרוטט והכמה אליו. הוא החזיר לה אהבה והפגישות ביניהם נערכו בסתר. תל-אביב היתה מקום קטן ואנשים בו מעט. הרכילות החלה להתפשט והוא ניסה לנתק קשריו אתה. פחד לאבד את אשתו ואת פרנסתו.
אולם בתיה לא יכולה היתה להתנתק ממנו. הרגישה שחייה אינם חיים בלעדיו. החלה מזניחה את ילדיה ועומדת שעות מול מרפאתו לחכות לרגע בו יצא, להתחנן בפניו שוב, אולי יתרכך לבו ואהבתו תתגבר על פחדיו. היא עברה כבר את שלב הבושה. רצה אחריו ברחובות הספורים עד לביתו ועיניה זולגות דמעות וקולה מתחנן:
"הבטחת לי שתתחתן אתי. הבטחת לי. זוכר?........"
בתיה ברחה. החלו לחפש אותה בכל מקום.
כעבור כמה ימים ראה אותה ידיד משפחה צועדת יחפה על כביש חיפה.
עצר ואסף אותה. בתיה הגיעה אלינו כשכל רגליה מכוסות בועות של כוויות מהאספלט החם. ריחה נדף למרחוק, מלוכלכת ומוזנחת, שערה גזור במספרים קווצות, קווצות - בהתה באמי והתחננה לפניה שתאסוף אותה חזרה לביתנו.
רחמיה של אמי נכמרו עליה. הכניסה אותה לאמבטיה, שפשפה ושפשה אותה. חפפה את שערה ויישרה אותו לשוות לו צורה. משראתה את כפות רגליה, אמרה לבתיה:
"בתיה, תלכי לד"ר פומפיאן שישים לך משחה על הרגליים. תגידי לו שאני אשלם לו על הטיפול שלך".
"מה אני משוגעת?!" התפרצה "אני לא הולכת לרופא".
אמי חבשה את רגליה, אבל כעבור כמה ימים החליטה לקרוא לד"ר פומפיאן אלינו הביתה.
הצעקות והקללות של בתיה בזמן הטיפול הרקיעו שחקים. אמי נאלצה להחזיק אותה בכוח עד שהרופא גמר לפתוח לה את כל השלפוחיות, ולחבוש את כפות רגליה.
ככל שעברו השנים, החמיר מצבה. משהיה מגיע הקיץ ועמו החום הגדול, היתה משתגעת ובורחת. משוטטת יחפה ברחובות. אמי נהגה לאסוף אותה כל פעם כאסוף כלב עזוב. בכל פעם הצהירה אמי מחדש שיותר לא תאסוף אותה – ובכל פעם שבתיה חזרה או החזירו אותה אלינו, נכנעה אמי וטפלה בה שוב. באחת מבריחותיה הצליחה בתיה להגיע לפנימייה בה למד בנה הצעיר. קבלנו טלפון ממנו בו הוא מבקש שנדאג לכך שהדבר לא יקרה שנית מאחר והיא ביישה אותו בפני חבריו.
כשפרצה מלחמת השחרור, הצליפות מיפו לא פסקו ואנו נשארנו הבית המיושב האחרון בשדרות. אי אפשר היה לצאת לכיוון השדרות כי הצלפים מיפו היו יורים בכל דבר זז.
נהגנו לזחול בחול מהיציאה האחורית של הבית לכיוון מרכז בת-ים. מצב זה לא הפריע לבתיה. צועדת בשלווה בשדרה העזובה בואכה יפו, החליטה שהיא צריכה לקנות קוסמטיקה. על אף כל אזהרותיהם של הורי שאסור לצאת לכיוון יפו מאחר ויורים שם, צעדה היא בנחת. בתחילה שמענו כדורים שורקים והיינו בטוחים שהיא נהרגה. אחר-כך פסקו היריות. כעבור כמה שעות צצה בתיה, שקית קוסמטיקה בידה וחיוך מרוח על פניה. יתכן וזיהו אותה ואולי שמר עליה מישהו במרומים.
שוב ברחה, והפעם הלכה לעבוד בבתי-אנשים בתוך השכונה. כסף לא לקחה אף-פעם עבור עבודתה. אנשים ניצלו אותה ולא טיפלו בה. היא היתה אומללה. ישנה בחצרות הבתים, התגלגלה ברחובות ורעבה ללחם. החלה להעביר מסרים ובקשות לאמי שתיקח אותה חזרה, אבל הפעם אמי התעקשה.
"אין לי כוח אליה יותר" נאנחה "שתעבוד איפה שהיא רוצה".
יום אחד נודע לנו שבתיה נמצאה הרוגה מירי בחצר בית-הקפה "לידו" שליד שפת-הים.
היה ברור לכולם, שבתיה לא נהרגה מכדור תועה. שום כדור מיפו לא יכול היה להגיע ל"לידו". האזור היה בטוח לחלוטין מכדורי המרצחים שביפו.
שמועה אמרה שבנה
