יפה ומרגש: את רוצה לציר את ידך המושטת, לצבוע אותה בכל צבעי הקשת. את תצרי לך עוד צבעים בכל הגוונים ולבינתיים תמשיכי לציר במילים ולכתוב בצבעים. תודה רבה לך אביה היקרה, יום מואר. תמונה מקסימה.

יָד אַחַת מוּשֶׁטֶת יְכוֹלָה לִצְבֹּעַ בְּאוֹר עוֹלָם שָׁלֵם,
כָּל גָּוֶן בָּהּ הוּא זִכָּרוֹן שֶׁל אַהֲבָה, כְּאֵב וְתִקְוָה.
בֵּין אֲדֹם הַלֵּב לִכְחֹל הַשָּׁמַיִם נִבְנֶה גֶּשֶׁר שֶׁל קִרְבָה,
וְגַם כְּשֶׁהַשַּׁלֶּכֶת נוֹשֶׁרֶת   עוֹד לוֹמֶדֶת לִפְרֹחַ הַנְּשָׁמָה.
כִּי מִלִּים הַנִּכְתָּבוֹת בְּצִבְעֵי הַלֵּב נִשְׁאָרוֹת לָנֶצַח.
 

אביה יקרה,
כתבת  שיר עדין, צבעוני ומלא רגש. הצלחת להפוך את כף היד המושטת לסמל של קִרבה, נתינה ותקווה, וכל צבע שבחרת מרגיש כמו רגש חי שנוגע בלב. יפה המעבר בין צבעי הטבע והאהבה לבין הרצון להמשיך “לצייר במילים ולכתוב בצבעים” , זו שורה יפהפייה שמבטאת את כוחה של השירה להפוך רגשות לתמונה.

יש בשיר שלך שילוב מקסים של רכות ואמונה ביכולת להתגבר יחד על מכשולים, והדימויים הצבעוניים מעניקים לו תחושה כמעט ציורית ממש. מקסים השיר וציור הפורטרט שלך.

יום טוב ושקט

שמוליק

אֲצַיֵּר לְךָ  אביה 
 

רוֹצָה לְצַיֵּר לְךָ

אֶת יָדִי הַמּוּשֶׁטֶת 
לִצְבֹּעַ אוֹתָהּ

בְּכֹל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
אֶת הַאֲגֻדָּל

                 אֶצְבַּע בִּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם
    הַאֶצְבַּע

                בְּאָדֹם שֶׁל אַהֲבָה
 הָאַמָּה

               בְּצָהֹב שֶׁל הַוֶּרֶד
הַקְּמִיצָה

             בְּחוּם שֶׁל הַשַּׁלֶּכֶת
הַזֶּרֶת

             בִּצְבָעִים רַכִּים וְרֻדִּים
נִשָּׁאֵר יַחְדָּו
נִתְגַּבֵּר עַל מִכְשׁוֹלִים.
אַמְשִׁיךְ וֶאֱצֹר לִי עוֹד צְבָעִים
בְּכֹל הַגְּוָנִים
 אֲעַרְבֵּב אָדֹם עִם לָבָן
 כָּחֹל, יָרֹק וְצָהֹב
יִהְיוּ לָנוּ צְבָעִים לָרֹב
תִּהְיֶה שׁוּרַת צְבָעִים לְמִכְחוֹלִי?
לְבֵינְתַיִם -
אַמְשִׁיךְ לְצַיֵּר בְּמִלִּים
וְלִכְתֹּב בִּצְבָעִים.

קשת נהדרת של צבעי אהבה

.

הצבעים, תכנון הציור, מטרתו, רגשותייך.

האהבה שלך.

תודה רבה-גדולה-מאוד על שירך, שירתך, 

על מי שאת, אביה אהובה! <לב>

רבקה

---

האגודל, אצבע, אמה קמיצה וזרת - מונות ביחד אתך את צבעי האהבה. כמה ססגונית ומגוונת היא האהבה הזו. נהדר! 

אני אוהב את התמימות שעולה משירייך.