בְּשוֹךְ הַסְּעָרָה

                   מוקדש לגלי שלמדה אותי לְהַנְשִיב רוח.

בְּשוֹךְ הַסְּעָרָה                           

עמדתי מול הים

הוא זימר לי את שירו,

ביקשתי שיחבקני

כחבק איש אישה

והוא הִנְשִיב בי את הרוח.

ראיתי אניה פורשׂת כנפיה

ומפליגה

לגלות את האינסוף,

שתמיד נעלם מן העין.

רציתי לרדוף אחר האינסוף

אבל ידעתי כי לעולם לא אשׂיגו.

סערת סופה קמה בים,

ראיתי אותה

משקיעה אֳנִיָּה אל תהומות

ושבה ומעלה אותה על הררי מים

מטלטלת אותה על פני גלים גועשים,

קורעת מפרשׂים

מטילה מלחים על הסיפון,

זעקותיהם הגיעו אלי

גם את קללותיהם שמעתי.

מבין עבים שחורים

שמש מרגיעה יצאה

הטילה כתמי אור

במים עכורים,

מפרשׂים קרועים

פִּרְכְּסוּ על פניהם.

אֳנִיָּה דְּמוּמָה

מוטלת על צדה,

עצרה להחליף כח

הים הרפה את חיבוקו.