שתקתי

             נכתב בעקבות גלגולה של שיחה שהתנהלה בערב הקראת

                  שירים בביתו של יקי ובעקבות השיר שהוא קרא

שתקתי  

היא סיפרה על אבדנה,

על אב שאיננו

הוא כל כך חסר לה, אמרה.

בכל רגע ורגע

היא כואבת את לכתו

שנים שחלפו לא הקלו אובדנה.

וחשבתי –

זו דרכו של עולם

אבות הולכים ומשאירים

ילדים להתאבל על הסתלקותם.

הוא סיפר על אמו שאיננה

חלל גדול נוצר בלבו

עם לכתה.

הוא סיפר את סבלה,

נשׂא אותו בלבו וכאב כאביה.

הוא סיפר על שיער שסירק

את שפתיה האדים באודם

של אהבה גדולה

וקולו נשבר.

כשמתה בידיו

הניח אותה בעדינות

באדמה ולא נוחם.

עדין הוא בוכה עליה

בכי גדול ומר.

וחשבתי -

קשה הוא האובדן ואין נחמה

אך זו דרכו של עולם.

הם סיפרו על הורים שאינם

על יתמות

ואני שתקתי,

הם סיפרו כאבם וגעגועיהם

ואני שתקתי.

לא יכולתי לספר להם על שכול

לא יכולתי לספר להם על אח שאיננו

והוא רק בן עשרים.

על החלל הגדול שהותיר

שהתרחב וגדל עם השנים.

לא סיפרתי להם על מחשבות

שלא מרפות –

כיצד היו יכולים להיות חייו

האם היה כמו חבריו שבאים לבקר

ומספרים על בן ועל בת?

לא סיפרתי להם

על השיחות שניהלתי אתו

ועם האין.

הרכנתי ראשי ושתקתי

הם היו עם יתמותם ולא ראו.

ורק היא שמעה את שתיקתי

היא הקשיבה למילים הדמומות

ראתה דמעה שנבלעה בַּשֶּקֶט

עיניה נחו עלי

ידעתי – אני לא לבד בשכול שלי.