יום ראשון בחניון של יד-אליהו, היא תחנת האיסוף לבסיס הצבאי, עומדות חיילות מעומלנות במדים חדשים וגיהוץ אימהי, ובין שיחי הבוגונביליה הפרועה, בצמוד למגרש החנייה, הייתי נחבאת אני. האוטובוס היה מגיע בדיוק בשכטות האחרונות של ג'וינט האיסור הכפול שלי, כלומר אסור על-פי החוק הצבאי כמו גם האזרחי. זה בדרך כלל גם הבטיח את כפל ההנאה. אהבתי איך שגניבת הגבול הזו התחברה לדרך בה הנהג היה מסובב את ההגה, עם כל הגוף, כאילו טוחן באבן ריחיים את השניות האחרונות של החופש שלי.
הקפדתי להיות האחרונה לעלות לאוטובוס בעקבות שובל ריחות הבוקר, שלא יריחו את שאריות הסיגריה שלי. עד היום אני נזרקת לזמן עבר, כשאני מריחה את ההרכב הספציפי של מיני שמפו ישראליים מהולים בסיגריות מהולות בקפה. בזמנו זה היה רק ריח האוטובוס שבסופו הייתי מתיישבת, מוציאה אויר לאט ומתחילה בחיפוש שקיות הממתקים שהוריי הדאוגים דחפו לי לקיטבק. היו אלה מסעות חיפוש אינסופיים בחבית הברזנט, תוך ריכוז עילאי ומלחמה בתנועות האיטיות מחמת הסוטול. החיפושים שנמשכו לעיתים עד בסיס הטירונות, היו פותרים לא מעט תעלומות אחרות. למשל, עט שנזל בתיק האיפור שהיה לקלמר, שחיפשתי יומיים קודם. עיפרון שחור לעיניים שהתחפש לטמפון בתיק הרחצה שהפך לתיקיית הקססה, שבה מצאתי בוף קטן, שלא חיפשתי אבל היה מטמון לא קטן. גם שיר על פתק החלפה לא ממומש, שניסיתי לעבוד עליו לפני שבוע וספר טלפונים קטן עם מספרים רק עד האות דלת, (אחד מיני רבים, שהייתי קונה כדי לסדר את הטלפונים שלי אחת ולתמיד אך מעולם לא הגשימו את משימתם במלחמתי בכאוס), ועוד כהנה. כל יום ראשון היה הטקס הפנימי הזה קבוע, תופיני סדר וממתקי ארגון לריכוך הנחיתה. תמיד חשבתי עליהם כעל סוכרי השקטת המצפון של הוריי, והקפצת אינסולין האטרף שלי. הסכם תקוע מימי בת המצווה שלי, יומיים אחרי הגרושין של הוריי.
את חפצי, פגשתי ביום הראשון של הטירונות. היינו יחד באותה מחלקה, אבל לא באותה כיתה. היא הייתה קולנית, מרדנית, ומעל לכל עקשת, מתכון בטוח להפוך למטרת 'יראו ויראו' מצד המפקדות. אבל בגלל כריזמה שופעת, הומור ממזרי ויכולת שכנוע היא הצליחה לגרום לכל הבנות סביבה לכבד אותה, כולל המפקדות. לעומת המעמד הצבעוני שרכשה חפצי בעמל תקשורת בינ-מעמדית, הרגשתי אני נוח בגווני האפור שהיו החלקים המוצלים שבאזור תשומת לב המפקדות. הבנתי די מהר, שאין מה לבלוט בצבא - לא לטוב, לא לרע.
באותו בוקר, משמצאתי את הממתקים (מאבא הפעם), קלטתי את חפצי מסתכלת עליי. בתחילה חשבתי שאני אפופת פראנויה עישונית, זה הרי קורה לא מעט, אז הרגעתי את עצמי. אבל לא משנה כמה הסתתרתי, וכמה חשבתי שאני מצליחה להטמע בין שאר הבנות, חפצי הצליחה לשלוף את רישרושי הפחד שלי, במבטים חדים. היא יודעת, ניחשתי. קילפתי שוקולד בשל, מחו"ל, ודרך משקפי השמש פתאום ידעתי עליה את מה שהיא ידעה עליי. קלטתי אותה מסתכלת לי על השוקולד כמו שאני מסתכלת על המקרר בשתיים בלילה ביום שישי, אחרי יום ולילה מלאים בחוסר מעש מעושן. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, שלא יכול להיות שהיא מתביישת לבקש ממני קצת אם היא במאנצ'יס. לא, משהו אחר עניין אותה.
ואז היא קרצה לי. וכאילו רק לזה חיכה הנהג, לאות הזה מחפצי שאמר להתניע ולהביא את כל אפונות החאקי, לבסיס. אני זוכרת את הקריצה הזו. היא עדיין בולטת בנוף הזכרונות שלי כמו מפל קטן, מפכה רעננות בשגרת הצבא. אבל ביום ראשון הזה, אם לא הייתי שם, חפצי הייתה מרססת את כל האוטובוס באמ-16 המקוצר, שרק היא קיבלה (בעיות גב). כי היא הייתה יודעת שאנחנו זה לא אנחנו, שפתאום הקפיצו אותנו ליקום מקביל, והשאירו אותה מאחור. ככה חשבתי עליה. או ככה יצא לי לחשוב בגלל השכטות.
אז למה לי פוליטיקה עכשיו, חשבתי בדיוק עם השיר, כששמעתי את חפצי שואלת, "מעניין, אה?". היא כמובן התכוונה לספר, שהחזקתי ביד, 'על קברים וגיבורים', לארנסטו סבתו. "כן," אמרתי, "מעניין מאוד". "על מה זה?," היא שאלה תוך-כדי התיישבות חד-משמעית. סגרתי את הספר, קיפלתי קצה דף, ועניתי בקצרה. היא לא ממש התייחסה למה שאמרתי, כי היא מיד שאלה, "אז מאיפה את, גליק?", מתעלמת לגמרי מהשם הפרטי שלי. "אני מרחובות", עניתי, ועד לבסיס, היא שתקה. דקה לפני שירדנו, היא שאלה למה באתי דרך יד אליהו לצריפין, אם אני מרחובות. אז אמרתי לה שישנתי אצל אבא שלי, ושההורים שלי גרושים. היא הייתה מאוד עניינית גם לגבי זה. היא פלטה "פשששש" ארוך כזה, מלא פליאה, או כבוד.
הפרישה לצריפי המגורים, אחרי מסדר האיסוף, תוך מהומה קולנית של פטפטת בנות, היה הזנב של האזרחות, והיא היתה בורחת מהר מאוד, החיה הזו, כשעוד שבוע של חוסר טעם, היה היה קורא לעצמו צה"ל, ומתיישב לכולנו בגרון וזולג לו החוצה דווקא כשהיינו מתקשרות הבייתה. אבל עד שהוא היה בא, בדרך כלל בערב, כולן היו חייבות לספר אחת לשניה על סוף השבוע, על החבר, על היציאות שלהן, על הבגדים שהן קנו, על הסרט שהן ראו, על תוכניות חדשות בטלויזיה. לי לא היה חבר. אני כמעט ולא יצאתי, לא קניתי בגדים, לא ראיתי סרטים או טלויזיה. מבחינתן, הייתי שעמום המחץ. זה לא שלא רציתי לדבר איתן, רציתי מאוד, אבל לא היה לי על מה. ידעתי שאם רק אתחיל לדבר על מה מהדברים שרצים לי בראש, הדברים המעניינים באמת, הן פשוט יצמצמו את העיניים המאופרות שלהן, ויתהו איך גייסו אותי בכלל. בדיוק כמו שעשו לי בתיכון. יש אנשים מהתיכון למשל, שהתגובה שלהם לפגישה אקראית איתי, היא התחמקות. גם כשאני מנסה לזייף את זה, מריחים את החרדה, את חוסר הנוחות. אז חזרתי לקרוא בספר, לא לפני שראיתי שחפצי מסתכלת עליי בעניין, ומחליפה כמה מילים מאומצות עם החניכה התורנית, זו שאחראית על לו"ז שמירות.
בלילה שמרנו יחד. חפצי ואני. היא אמרה לי להביא את השוקולדים. לא ממש הבנתי, כי בשמירות אסור לאכול, אבל כשזה נוגע לחפצי, לא היה צורך להסביר דברים יותר מדי. בשלוש התחילה המשמרת שלנו. אני לא חשבתי אפילו להמרות את פיה, אז שמתי בדגמ"ח של מדי הב' שלי את כל הממתקים שהיו לי, כולל מה שנותר מהשבוע שעבר. נפגשנו ליד העמדה שנקבעה לנו, הנשקיה, ושחררנו את הבנות שישבו שם. היה קצת קריר, סוף הקיץ, אבל לא קר מדי. חיכו לנו שעתיים של שמירה דוממת, אם לשפוט לפי השיחה שלנו באוטובוס. אבל לא היה לי ספק שהיא סידרה את לוח השמירות, כך שנהיה יחד. חרדה נעימה תפסה אותי. זה עשה אותי מסוקרנת, כאילו סוף סוף הולך לקרות משהו. משהו שאני אוכל לזכור, שיבלוט מעל לים הירוק-עכור הזה. אפילו אם זה הריח כמו סכנה.
"קטע שאנחנו שומרות ביחד, לא, גליק?", היא אמרה, בלי לחכות לתשובה. שוב היא פלטה את הצליל ההוא, את הפשששש שלה. "בכל מקרה," היא הוסיפה,"משעמם לא יהיה". לא ידעתי אם אני צריכה לפחד או פשוט לצאת לשמירה איתה, כאילו זה סרט מסע. אז עשיתי מה שהיא אמרה לי, התחלנו בפיטרול, ותהיתי לעצמי למה בדיוק היא התכוונה. כשהגענו לצד המערבי של הגדר שהקיפה את הבסיס וגבלה בקו הפיטרול סביב הנשקיה, היא פתאום נעלמה לה אל תוך ההרדופים, ואני שמעתי רישרושים וליחשושים. לא ידעתי בדיוק מה לעשות, אז נכנסתי אחריה, ורק לבטחון, שמתי יד על הרובה, שאני בטוחה לא היה יורה יותר טוב ממקל ההליכה של סבתא שלי, במקרה הצורך, אבל זה חיזק אותי איכשהו. חפצי החזיקה ידיים עם איזה בחור, ככה דרך הגדר. הם נראו מאוהבים, או מאוד עצובים.
חפצי הסתובבה, "גליק, תעמדי בחוץ, תגידי אם מישהו בא". צייתתי. היה לה קול של מפקדת, כזו שהייתי מסתערת אחריה, אם היה צריך. או כזו שהייתה מכניסה לי מכות אם לא. אחרי בערך חצי שעה, היא יצאה מהחיפוי של השיח הפורח, ואני, ידעתי כבר אז, שחפצי היא הרדוף לבן, עד הסוף הרעיל זה יהיה כך. היא חייכה אליי והדליקה סיגריה מגולגלת למשעי. אני פערתי עיניים, " את לא נורמלית," לחשתי לה, " גם את לא", היא החזירה לי. ואז עישנו את הג'וינט הכי חזק שעישנתי בחיי. והוא מחזיק בתואר עד היום. מזל שהיו לנו שעתיים להתרגל אליו.
ישבנו וצחקקנו כל השמירה, תוך אכילת שוקולד וממתקים עם צבעים שנראו חשודים גם בלילה. אני זוכרת כל מילה שנאמרה. אני זוכרת שהיא סיפרה לי שגם ההורים שלה גרושים, שהיא הבכורה משישה אחים, שהיא מבאר-שבע, שהיא גמרה תיכון בקושי, אבל שהיא למדה עיצוב שיער, שהיא מעשנת מגיל 16, שהחבר שלה משרת בבסיס קשר סמוך, שאמא שלה כועסת עליה, שהיא לא יודעת מה היא רוצה להיות או לעשות אחרי הצבא, שהיא לא יודעת אם היא רוצה להשאר בצבא בכלל. אני זוכרת שסיפרתי לה קצת על עצמי. אני זוכרת הערות מדוייקות מאוד, שהיא זרקה אליי. אני זוכרת שגם עישנו המון סיגריות פארש, רגילות. כשבאו השומרות הבאות להחליף אותנו, כבר סיימנו לדבר. ליד המגורים היא קרצה לי, " אף מילה, גליק, כן?", "בטח, חפצי, אף מילה", אמרתי. אחרי הלילה ההוא, באו לילות נוספים, ובכולם שמרנו יחד, אכלנו ממתקים ועישנו את החומר המטורף הזה שהחבר שלה היה מגניב לנו דרך ההרדופים. מאיפה היה לנו האומץ לעשות את זה תחת האף של המפקדות, אין לי מושג, אבל עשינו את זה ונהנו.
יומיים לפני סוף הטירונות, הגיעו מצ"ח. הם הכניסו את כל המחלקה לשירותים, עם שוטרות שסיימו קורס שיטור לפני יומיים. השוטרות האלה התגייסו חודשיים או שלושה לפנינו. עכשיו הן הסתובבו עם חבלים שחורים-אדומים בכותפת ימין, וכוסיות פלסטיק של בדיקת שתן ביד שמאל. לא התרגשתי משום מה. ידעתי שיתפסו אותי, אז לא ניסיתי אפילו לבלף. השתנתי בתוך הכוס הקטנה, מול השוטרת שהחזיקה את דלת התא פתוחה. יצאתי, שטפתי ידיים, והלכתי לכוון אולם הטקסים העלוב, שבו עמדו לכנס אותנו כדי להסביר למה מצ"ח זה כזה דבר חשוב. בדרך לשם, חפצי עמדה עם כמה בנות. היא ליוותה אותי במבטיה, ואני זוכרת שהשפלתי מבט, והתחמקתי ממנה. היא פרצה את גדר הבנות, ודילגה מעל איזה שיח, רק כדי לתפוס אותי ביד, בכוח רב.
"מה את הולכת לעשות, גליק, את נראית מאוד רגועה", היא אמרה תוך כדי מבט סביב, "יותר מדי רגועה". לא ידעתי מה להגיד, שתקתי. ראיתי אותנו בורחות יחד מכלא צבאי, עם כותונות פסים של אסירים, אחרי שעדרנו אדמת אדונים לבנים, ושרנו סאמרטיים. "אני כנראה הולכת לכלא", אמרתי. "אני לא," היא אמרה וסחבה אותי חזרה לכוון דלת השירותים, ומשהו במה שהיא אמרה היה מלא עצב. כאילו היא ידעה מה משמעות המילה "כלא", ולא מספרים ותיזות רומנטיות. במבט שלא הותיר לי שום מרווח חשיבה היא סיננה בשקט "עכשיו, את הולכת לעשות מה שאני אומרת לך, את שומעת?", היא נעמדה ליד דלת השירותים, צעקה "יא-שרמוטה", ואחרי זה אמרה לי לצעוק גם. הצעקה שלי יצאה מגומגמת משהו, מצחיקה, היא חייכה ולחשה לי להרביץ לה. "מה?" פערתי עיניים, "תרביצי לי גליק", היא סיננה שוב, "מה, אשכנזים לא יודעים איך להביא מכות?", באותו רגע עפה לי היד ישר לפרצוף שלה, ונחתה בסטירה מצלצלת על הלחי שלה. חפצי החזירה לאט את הראש, מהסיבוב שהוא לקח על עצמו. אני חשבתי שהיא תכעס, אבל היא חייכה הורידה לי את המשקפיים ואמרה "קדימה".
אחרי זה לא היו דיבורים יותר, כי הלכנו מכות באמת. במיטב המסורת הנשית-חתולית, עם תוספות. בנות התקהלו סביבנו, והשוטרות יצאו מהשירותים כדי לראות מה קורה. גם המפקדות נקראו להפריד בינינו, ועברו כמה דקות טובות, עד שאכן הצליחו לבודד אותנו. חפצי נדחקה תוך כדי חבטות באויר בצורה מחוכמת לתוך השירותים, ואני נסחבתי ע"י המפקדות למשרד המפ"ית, לא לפני ששמעתי את חפצי משתוללת בתוך השירותים בקללות ובעיטות, שהיו ללא ספק הופעת האוסקר הפרטית שלה. ואז ראיתי בעיני רוחי איך עפו כל דגימות השתן, כי הבנות שניסו לרסן אותה, צרחו בגועל, כשכל כוסיות הפלסטיק על תכולתן נחתו עליהן ועל הריצפה. שמעתי את חפצי צוחקת, ומקללת, וצוחקת שוב.
בסוף, מצ"ח בדקו מחלקה אחרת ביום אחר, כי השוטרות הנאורוטיות היו חייבות ללכת להתקלח ולהחליף מדים. לנו עשו מסדר חירום נוגד אלימות, ואת שתינו השאירו שבת, בנפרד. כך על-פי הפקודות של המפ"ית, כדי שלא נתלקח שוב. עד סוף הטירונות לא דיברנו שוב, גם מפאת התסריט שבדינו בכשרון, וגם מפאת הפחד. לא ידעתי מה להגיד לה, שישמע נכון מספיק. פחדתי למוסס את מה שהיא חשבה עליי, או מה שחשבתי שהיא חשבה עליי. בעיניה, הרגשתי, אני גליק שהבינה אותה, שהייתה שותפתה לפשע, שותפה לסוד נועז. לא גליק הממושקפת, הממציאנית, המנותקת.
חפצי עזבה את הצבא די מהר, היא התחתנה עם החבר שלה, חודשיים אחרי הטירונות. היא סיפרה לי על זה ועל ההריון שלה במכתב שהופנה אלי, ונשלח לאמא שלי ברחובות. מצאה אותי בדפי זהב, "תחת גליק, אין הרבה, אבל לגליק יש הרבה תחת", היא הצליחה להצחיק אותי גם בכתב, כי איכשהו הקול שלה הצליח לבצע טלקינזיס ולהגיע עד אליי, ארוז בתוך מעטפות ורודות של ילדות. לתקופה מסויימת ניהלנו קשר מכתבים, אבל הקסם פג באיזשהו שלב, והפערים בינינו ניצחו. אולי גם השתגעתי לי קצת. נסעתי לאמסטרדם בתום השירות הצבאי, וכל הסמים שניסיתי שם היוו זרז לכמה מחשבות לא בריאות שלמדתי להסוות אבל לא מפניה. בכל מקרה, עד היום היא נשואה לחבר ההוא מהתיכון. אני יודעת כי פגשתי אותה באוטובוס בבת-ים לפני כמה שנים. הם עברו מבאר-שבע, לבית שהוריש להם הסבא שלו. אני הייתי בדרך לחבר שהבטיח את כל מה שקל להפר. היא כבר הייתה אמא לשלושה ילדים, אני עדיין חיפשתי מוצא מחוסר הטעם שתקף אותי בצבא. "צאי מזה, גליק," היא אמרה כאילו לא עברו עשר שנים." אולי כדאי שתפסיקי לעשן, תהיי קצת סחי". צחקתי, לידה הרגשתי יותר משקופה, וזה היה בסדר. היה לי נוח איתה, כמו אז, זה מה שהיה. היא ליטפה את ראשו של התינוק החדש שלה בפיזור דעת ושמעתי את הצליל הזה שלה "פשששש.." ואז חפצי הביטה רחוק, הכי רחוק שאפשר מבעד לחלון של אוטובוס ואמרה "כמה זמן לא עישנתי".
