חזרה ליצירות
סיפורים

יחיאל

דוד רפאלי | (27/01/2016 16:33) | 118 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
יאמרו עליו שמת בחוסר כל. שהיה גאון, שלא הסתדר עם החיים, שהקדים את זמנו. שנולד מוקדם מדי, ששאף למעלה מדי, שאהב מדי, ששתה יותר מדי - וכששתה היה לא נעים. אבל היה לו לב רחב, ולמרות עוניו הרב, היה נוהג לאסוף פושטי יד מהרחוב לביתו, ולחלוק איתם כוסית וצלחת.
יגידו שהיה מגדולי התקופה, אם לא הגדול שבהם, וכמה שכולם אהבו אותו, ואת עבודותיו, ואיזה פספוס, ואיזה כישרון, וכמה חבל - ונו, לפחות זכה בעדנה מסוימת לאחר מותו. יסבירו שהייתו לו ילדות קשה - הדברים הרגילים: שואה, אדיפוס, קרירות אם. יסבירו שתמיד ניסה לברוח, שהאומנות בשבילו הייתה מפלט, ישועה לנפשו, האלוהים שלו - שלא יכל להכתים אותה בכסף. 
יספרו שאת עבודותיו הטובות ביותר שרף, או חילק בחינם להדיוטות שלא שמרו עליהן, וכך אבדו לעולם. שמה שנשאר זה העוללות של כרמו, ורק תארו לכם אם השאור שבעיסה היה שורד... יגידו שהתחיל מאוחר מדי, שהיה עקשן מדי, ואיש עקרונות מדי. שהיה טוב מדי לעולם הזה, ורגיש מדי, ושהשתייה הרסה אותו.
יאמרו שהשתגע, ומכות החשמל פגמו בכישרון. יגידו שהיה יחיד בדורו, פורץ דרך. לא הלך בתלם, לא היה חלק מזרם קיים - אלא יצר זרם משלו. שלמרות הגדולה היה ביישן, נחבא אל הכלים. לא ידע כיצד לנצל את המתנות שבהן חנן אותו האל. שכשרונו, כמו גם יופיו, בוזבזו. ושוב יזכירו כמה חבל שהוא כבר לא פה איתנו, אבל שהחיים התאכזרו אליו גם ככה, אז אולי בקבר סוף סוף מצא קצת מנוחה.
יתפארו שהבחינו בו עוד לפני התערוכה הגדולה, שהכירו בגדולתו עוד לפני הכתבה בעיתון, ששמעו עליו עוד לפני המונוגרפיה של אדם ברוך, שהרגישו קירבה עצומה אליו כשהרוב עוד לעג או נותר אדיש. 
ישייכו את עצמם אליו, ינכסו אותו. יגידו שרק להם גילה את מורשתו האמיתית, ושערב אחד, על איזו כוסית, לחש להם בסוד ובלי שאף אחד אחר ישמע - שאותם הוא הכי אהב, הכי העריך, ושרק בהם הכיר כחברי אמת. 
יכו על חטא שלא עזרו מספיק, יספרו איך לא שעו לסימני האזהרה, יקללו עצמם שהתעוררו מאוחר מדי - ואוי, כמה שזה מייסר אותם, אפילו עדיין, ויזילו דמעה רגשנית. 
ישתמשו בו לצרכים פוליטיים, לפיאור עצמי, לפיסוק מפשעות. "כמו שידידי הטוב יחיאל, היה נוהג לומר...", "אילו חברי יחיאל היה כאן, ודאי היה מסכים עמי ש..." ישתמשו בו ככלי ניגוח, יאמרו שהוא ודאי מתהפך בקברו, ושצריכים להתבייש. שטוב שהסתלק לפני שראה לאן הכל התדרדר. זה היה הורס אותו, אם הוא לא היה גם ככה כבר הרוס. 
ישכחו אותו. זה יתחיל לאט, לאט - ואז פתאום בבת אחת - יגרדו במצח, יקמטו את העיניים. יאמצו את התאים האפורים. יחיאל מה? ישאלו בבלבול. היה איזה אחד, אולי, אבל באמת שקשה לזכור. ובמקום הקבר יבנו גורד שחקים וישווקו אותו כקבוצת רכישה. וישקרו ויגידו שצריכים למהר - נותרו מקומות אחרונים. ושמדובר ביצירת פאר ארכיטקטונית. ואולי יתלו, בלי כוונה, ציור שלו בלובי. אבל אף אחד לא באמת יעצור להסתכל. זה יוותר חלק מהבליל האסטתי שהתת-מודע סופג לתוכו.

תגובות

גלי צבי-ויס / צביעות אנושית / 27/01/2016 16:56
חנה הילמן / אחרי מותו / 20/02/2016 14:39
חזרה ליצירות