הכיתה המעופפת - 1

המורה הדרדס

קראו לו אברהם, את שם משפחתו לא אומר כי זה גובל בלשון הרע, הוא נכנס בשנת 1982, זכרתי אותו דווקא טוב, מכיוון שגם היה מכה ורישומיו ניכרו בבשרי, אבל אני העברתי אותה כמו שהג'ירפה זוקפת את הצוואר ולא שמה לב לקטנות. שמתי לב אליו כשעמדנו בשער, לפני הכניסה ואני העזתי להיכנס ראשון הוא נתן לי סטירה והחזיר אותי למאחורי השער, אל כל העדר.

הוא לימד אותנו תלמוד, בהתחלה רצנו אליו, הבנים של הכיתה, כיתה ה' לספרייה ובשיעור ההוא  דווקא סיפר סיפורים יפים, אבל אחר כך היה מכה כל מי שסרר ממשמעתו.

פעם אחת הוא נתן לי סטירה, מרוב תסכול התחלתי לצחוק, ואז הוא הגביר את קצב מכותיו, תלמיד שהיה מן המלקקים לו צחק פעם אחת על כך שקיבלתי מכות, הוא אמר לאותו תלמיד: "איך היית מרגיש?"

יום אחד למדנו על סתירה והוא המחיש זאת באמצעות סטירה לתלמיד ששמו יובל, שאחר כך הפיץ כי "הדרדס עומד לצאת לפנסיה"

יחד עם זאת, לפני החגים הוא לא היכה, הוא אמר "אני לא רוצה לצער אותך לפני חג סוכות, חג שבועות או שמחת תורה או פורים או פסח" כך שהיה לנו פקטור לאיזה כמה חודשים

ציונים הוא לא העז להוריד, אז ככה שתמיד קיבלתי אצלו כמעט טוב.

אני זוכר שבמבצע של"ג אחרי התפילה הוא קרא פסוקי תהילים להצלחת צהלנ"ו "ישלח עזרך ומציון יסעדך, יזכור כל מנחותיך..." במבטא התימני.

באיזה פורים אחד, של כיתה ז', לא התקיים נשף מסכות ושוק פורים ובמקום זה הלכנו לשמח קשישים, ההוא הרביץ שם נאום די יפה על סגולות גיל הזיקנה ועוד. אולי בגלל שסוף סוף רצה לצאת לפנסיה, תדיר היה רוכב על אופניו מרחוב מנדלסון אל הבית ספר. האופניים היו יותר גדולות ממנו.

היינו בכיתה ח באיזה טיול וחלקנו ראינו בפעם הראשונה של ים כינרת, הוא אמר "הסתכלו הסתכלו, ראי, ראי של ממש" ולבני כיתתו שלא רצו לשמוע את ההסברים של המורים אמר: "שימו לב כיתה ז', אתם תיבחנו על החומר כשנחזור לבית הספר"

והנה קם דור חדש, בסוף שנות השמונים, וההורים התכפרו על זה שבדור החדש של בניהם ובנותיהם יש עדיין מורה שדוגל בענישה גופנית ופיזרו ביניהם עצומה שקוראת לטפל במורה, אבא קרא ולא רצה לחתום. אבל אני כבר לא למדתי שמה, בכיתה.