אז ככה, היום הבנתי דבר אחד מאוד חשוב בחיים שלי והוא שאני שם את הרגש שלי במרכז. הרגש שלי מנהל לי את החיים. אף פעם לא חשבתי שאני בן אדם טוטאלי ואני שונא את המושג טוטאליות. להיות טוטאלי כלפי משהו זה דבר נורא מלחיץ ונורא רגיש. אני שם את כל כולי כלפי משהו, אבל לא באופן מעשי ופרקטי, אלא באופן מאוד מופשט, זאת אומרת שאני מתחיל משהו חדש כמו מקום עבודה חדש או או קשר זוגי חדש אני כבר הולך שני צעדים קדימה.
לפני ארבעה חודשים התחלתי במקום עבודה חדש. במקום לתת לעצמי להתאקלם במקום העבודה הזה, ראיתי את עצמי הולך ושוכר דירה ליד המקום העבודה, כי ראיתי את עצמי כבר שם. במקום לתת לעצמך חופש; אתה רותם את העגלה לפני שהגיעו הסוסים; אתה רואה את העתיד לפני שאתה מספיק לחיות את ההווה. תחייה את ההווה, אל תחשוב על העתיד לפני שאתה בכלל מגיע לבנות את ההווה שלך. צריך בסיס חזק ואיתן לפני שאתה בונה בניין.
האימפולסיביות הזאת מאוד, מאוד מקשה עליי לפעול בהיגיון. אני מזדרז לעשות דברים מבלי לעצור, לחשוב ולהבין לאן הרוח נושבת. אתה מריח את הרוח; אתה מרגיש את הרוח; אתה כבר שם את המרבד הקסמים שלך ומנסה לעוף עם הרוח ופתאום אתה נופל. והנפילה הזאת מאוד חזקה, יש מצב גדול שאתה שברת כמה צלעות על הדרך מבלי לשים לב. הרוח הזאת הייתה רוח פרצים עם הרבה לכלוך, זאת רוח שמעיפה הכל.
אז איך אימפולסיביות ורגש עובדים ביחד? הרי כשאתה לכאורה מרגיש שאתה תפסת משהו, אתה כבר אחוז דמיונות איך אתה יכול להגשים את כל הפנטזיות שלך לפני שאתה חשת אם אתה פה או לא פה. המושג רגש זה מושג מאוד ערטילאי, מאוד לא מציאותי, מאוד מעורפל. אתה צף על פני אלף ואחד דברים, אתה מדמיין אלף ואחד מחשבות לא אמיתיות, אתה נופל לתוך אשליה מסוימת שאתה בעצמך בנית ומתוך האשליה הזאת, אתה בורח מהמציאות האמיתית שלך, אתה חי את הרגש. הדבר הזה טוב באמנות, אבל לא בחיים האמיתיים, כי כפי שכבר ציינתי, אתה צריך להיות מאוד ריאלי למצב קיים וכשאתה כבר תופס את "האשליה" שאתה בעצמך בנית אתה נופל לתהום מאוד עמוקה. אני אשים במאמר מוסגר את שני כוכבי לכת ששייכים למושגים האלה: שבתאי ונפטון. שבתאי הוא המציאותי ונפטון הוא זה שיוצר את האשליה.
הדבר הזה מאוד מקשה עליי גם במערכת זוגית. להגיד את האמת, אני בן 30, אבל מתנהג כמו ילד. לפני כחודש הכרתי מישהי דיברנו בטלפון שבוע בערך ונפגשנו במתחם שרונה בתל אביב. הנפגש נערך כ-5 שעות והיה מדהים, כל כך מדהים שהתאהבתי. המושג התאהבות זה מושג מאוד רגשי. אתה שם את כל כולך שם (טוטאליות) , אתה שוב יוצר סוג של אשליה מסוימת שהכל טוב, חי באוטופיה שאתה בנית מבלי לעצור לרגע ולהבין שוב לאן הרוח נושבת. אתה יצאת איתה רק לדייט אחד, רק לאחד! וכבר אתה רואה את עצמך תחת חופה וקידושין. זה לא אמיתי; זה מאוד אימפולסיבי. תעצור, תרגע, תבין, תראה, תשמע קולות, אל תקשיב ללב שלך, תקשיב למוח שלך שאומר לך: זאת אשליה. אבל שכענייני הלב מתערבבים מאוד קשה לחשוב בהיגיון על אחד כמה וכמה אם אתה אימפולסיבי. אז היא התרחקה ואני בינתיים לקחתי חופש כדי להבין איפה אני נמצא.
משהו מאוד דומה להתאהבות זאת סגידה למישהו. כשאתה מספר הכל למישהו והוא נותן לך סוג של עצה לחיים, אז בן אדם נורמאלי יכול להגיד: "וואלה, תודה רבה על העצה, עזרת לי מאוד". אבל כשבן אדם טוטאלי כלפי משהו אז הוא כבר מאמין שמה שעשית זה עולם ומלאו ואתה סוגד למשהו שהוא נתן לך והוא בסך הכל נתן לך עצה. כשאתה מתאהב במישהי, אתה שם את כל כולך בה. הוא נלחצת והולכת אחורה כמה מאות מטרים עד שאתה כבר לא רואה אותה. זוכרים את הנפילה שאמרתי, אז זאת למעשה הנפילה, אני למעשה מנעתי את ההתמוטטות ברגע האחרון אחרי שכבר אמרתי שאני צריך לחשוב עם הראש ולהגיד איפה טעיתי ואיפה אני צריך ללכת.
דבר אחרון שאני רוצה להפנות את תשומת הלב הוא העניין של החרדות. המושגים חרדה, פחד ועצבים נובעים מטוטאליות מסוימת. הרי כבר הזכרתי לא מעט פעמים בשורות האלה שלהיות טוטאלי באופן לא מוחשי זה דבר מאוד מלחיץ. כי כשאתה כבר שם והראש שלך כבר שם, אז אתה כבר רוצה להצליח והצלחה זה דבר מאוד פרקטי. אתה חייב לעשות דברים לפני שאתה בכלל שם את עצמך שם וכל דבר קטן הופך למשהו נורא גדול, כי אתה כבר שם, אז פתאום החוסר ביטחון שלך עולה, והחרדה שלך עולה, והכל עולה ומה שיורד זה אתה.
