אשליית הקורבן

בעיר הגדולה,

בכביש הסואן,

בכיכר השוק ההומה,

במגרש המשחקים,

בעגלת הפעוטים, הקטנה,

ירוק מהסס.

רמזור החיים, עצר, בלי כוונה,

זה עובר, זה גובר,

לפעמים מרסס,

לפעמים נכנס להמתנה.

אנחנו קורבנות המאה.

אנחנו חבויים,

בין אשליה,

לבין הליכה בתוך אלפי טיפות

של מגננה.

מי יעצור את זה.

כשתפתח הניצרה העמומה,

זו שחבויה במעמקי האומה,

אז זה יגמר.

אולי ייעצר,

אולי יחבוק את אנשי האדמה...