"בעצם, כן", היא אמרה לו כשהם ישבו זה מול זו במטבחון הצר. מפה פרושה על השולחן הקטן, ספל קפה מצוייר בידו וכוס תה מריח בין ידיה.
"טובה. העוגה. את מוצלחת", חייך במבוכה.
"בעצם, כן. חשבתי שזו אהבת חיי. שנים חשבתי כך. שנים הסיפור ההוא לא היה סגור. מטיבם של סיפורים לא סגורים, שמדי פעם הם מטפטפים, גם כשהצנצנת כבר ריקה מתוכנה. למעלה מעשרים שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו (הוא לא ראה אותי) והדמות עדיין הייתה צצה, גולשת אל הסרט הלא נכון. עשרים שנה אחרי. בזמן ההוא נסגר הסיפור והתרוקנו הדפים ממילים. הזיכרון הפך טפל."
"החיים מעניינים". יחיאל קם וקרב את הכיסא אל השולחן. הייתה לו מין תנועה כזו של יישור הכיפה על ראשו, תנועה שלא במודע, כל פעם שהיה משנה תנוחה. עכשיו הוא קם ואמר שהוא צריך ללכת. דפנה נשארה ליד השולחן. המרפק שלה ננעץ על השולחן והסתמן בו כתם אדום. הלחי שלה שקועה בכף ידה הקעורה. יחיאל לא פנה להביט בה אחרי שקבע את רגע סיום הפגישה. כאילו קרא בספר והפרק הזה הסתיים. כאילו סגר בנקישה את עב הכרס. הוא צעד אל הדלת, פתח לאט, נעמד מצידה השני, תפס בידית, התמהמה לשנייה והצמיד אותה בשקט אל המשקוף. שלא יישמע קול.
דפנה נשארה ישובה ליד השולחן הקטן במטבחון הצר. שפתיה דבקו זו בזו ושוב חלף מולה הסיפור, הפעם לא היה בו שום רגש.
כבר לא התגוררה בישוב ההוא, אך מדי כמה חודשים הייתה מגיעה לביקור אצל המשפחה. בפעם ההיא המסויימת, הייתה בדרכה במעלה הרחוב אל בית המשפחה. תרמיל קטן על צידה, ממהרת הייתה להגיע אליהם. התגעגעה. תוך שהיא הולכת וחולמת לעצמה, משך את תשומת לבה, מצידו השני של הרחוב, פרופיל של דמות גברית שצעדה בכיוון ההפוך בצעדים נמרצים. דפנה המשיכה במעלה הרחוב, עוד רגע היא פונה שמאלה וקצת למעלה והבית לפניה. חייכה והתקבלה באהבה ופינוקים, כתמיד.
שלושה ימים בלתה שם וביום הרביעי הגיעה אל רחבת ההמתנה לתחבורה הציבורית צפונה. נגשה אל הדלפק והסדירה את כרטיס הנסיעה. תחבה את הכרטיס אל כיס מכנסי הג'ינס שלבשה, התרמיל על צידה ושתי שקיות ניילון כבדות, גדושות בכל טוב ביתי בידיה. עיניה תרו אחר מקום פנוי על ספסלי התחנה. מבטה נתקע על דמות גברית שישבה על הספסל השמאלי, רגליו של הגבר היו פרושות ישרות לכל אורכן. התמקדה בו וראתה שקורא בספר. חלפה לידו בצעדים איטיים ויכלה להבחין ששפת הספר עברית היא. אנחת רווחה שקטה נפלטה ממנה. בחרה לעצמה מקום בחלק הנגדי של אולם ההמתנה, מקום משם יכלה להשקיף על האיש ההוא.
*
שבוע חלף. בדיוק שבוע מאז הביקור הקודם. יחיאל נקש על דלת ביתה של דפנה בדיוק באותו היום, בדיוק באותה השעה. הביקור היה צפוי, שכן דפנה מצאה כמה ימים קודם לך פתק מקופל בתוך מעטפה ובו הוא כתב לה שאם היא מסכימה ומתאים לה הוא יגיע באותו המועד בדיוק שהיה. דפנה תהתה בינה לבינה כיצד עליה להודיע לו אם אינה מרוצה מההצעה. אך, בעצם, חשבה: הרי זו סתם שאלה היפותטית.
הוא בא.
יחיאל צעד בביטחון אל השולחן הקטן במטבח הצר, דפנה אחריו. השקט שמילא את חלל הדירה היה לבן מדי ומכביד. דפנה התיישבה מולו, מרפקה על השולחן, סנטרה חפון בכף ידה הקעורה. אחרי רגע התרוממה ונגשה לחמם מים לקפה.
"חשבתי שזו הייתה אהבת חיי. עשרים שנה כך חשבתי. היום אני חושבת שאולי כלל לא הייתה זו אהבה. אולי כן 'אהבה', אך לא במושגים שאני מגדירה כיום."
יחיאל הקשיב בדממה. נראה היה שאפילו את הרוק המתאסף בפיו הוא מתאמץ לבלוע בשקט.
"הייתי אז ילדה תמימה", המשיכה דפנה תוך כדי שהיא מכינה לו קפה, שחור חזק בלי סוכר. "הכנתי עוגה", היא אומרת בלא להביט בו, מוציאה את התבנית מהמקרר, פורסת שתי פרוסות ומניחה בצלוחיות צבעוניות מאורכות. עם שני מזלגות קטנים היא מניחה על השולחן לפניו וחוזרת להכין לעצמה תה ריחני. בחוץ קר, אך החלונות האטומים המקושטים בוילונות משתיקים את הרוח המשתוללת בחוץ. בבית חם ושניהם מוגנים בשתיקה שלהם, למרות הסיפור.
"כשהגענו צפונה, אני והאיש ההוא, לאחר הנסיעה הארוכה, כבר היינו בתוך שיחה קרובה. הוא סיפר לי ודיבר. אני זוכרת שהיה מעניין. הוא הבטיח שבלילה, כשארצה, יחזיר אותי לביתי. היחד המשיך בביתו בנֹעם. הקשבתי לסיפור חייו והתעניינתי. הייתי ילדה קטנה ותמימה. היום נשמע לי ממש חסר אחריות כך ללכת עם איש לביתו. ואני כלל לא פחדתי והאמנתי. אחר כך החזיר אותי לביתי.
יחיאל, הקפה..." רק עתה הרימה דפנה עיניה, עצרה שטף דבריה והביטה בו לשנייה ללא תשומת לב מיוחדת, כאילו היא מספרת לאוויר שבחדר ולא אל תוכו של האיש היושב מולה ליד השולחן הקטן במטבחה.
*
חלף שבוע יחיאל לא הגיע. דפנה 'כאילו' לא חכתה, אך בעצם כבר די התרגלה לביקוריו ולכן התאכזבה כשחלפו היום והשעה ויחיאל לא דפק על דלתה. בימים שלאחר מכן היא מצאה עצמה מהלכת נוגה ושותקת. מופתעת, היא הבינה שביקוריו יצרו אצלה רגש כלשהו ועתה די חכתה לו. אמנם, בהגיון שלה שמרה על עצמה שלא להתקרב אליו רגשית, יחיאל הוא לא הדמות שהייתה רוצה לצרף אל חייה. אך, הנה היא מרגישה שיש בה געגוע או לפחות מחשבה.
חלפו עוד כמה ימים בודדים ובין דברי הדואר ששלפה דפנה מהתיבה היה מונח פתק קטן, סגור ומודבק בנייר דבק. "מצטער", הוא כתב ולא יסף. דפנה לא שלטה בעצב שחדר אל תוך הריק. יתכן שאם הייתה יוצרת קשר אחר, לא הייתה מתמלאת בחסר של יחיאל. אמנם לא היה מחוייב כלפיה בדבר, אך בכל זאת נוצר בה כאב מתסכל. 'מהי דרכו?' חשבה בינה לבינה. 'מדוע הוא מקרב ומרחיק?' בכל פעם שנדמה לה שיחיאל מתקרב אליה, נחשף, מרגיש, מתגעגע, היא מגלה שהוא נמלט, מתרחק. כאילו דפוס שכזה המתנהל ביניהם. אחר כך הוא חוזר. כשהוא חוזר דפנה מרוחקת ואינה נלחמת בתחושה, לאט לאט יחיאל מצליח להמיס את הקרירות ושוב נוצרת קרבה. דפנה נותנת לזמן ולהתרחשויות להרשם מעצמם, אינה מכוונת ואינה נועלת. התנהלות חדשה בחייה. שמה לב שתהליכים מתרחשים ויוצרים מקומות שונים בנקודות המשך של הזמן. תוהה האם זוהי צמיחה, האם התפתחות נכונה, ובכלל מה נכון ומה טוב? היש תשובה וכיוון שעליה ללכת בעקבותיהם?
דפנה עולה לביתה שבקומה השלישית, בתנועות איטיות פותחת את הדלת, מניחה את סל הקניות במטבח ונגשת להטמין את הפתק מיחיאל במגירה שבצד המיטה, מגירת החלומות.
*
"בעצם, כן" הוא אמר לה. "אהבתי אותה מאוד. התחתנו מאהבה. היינו תמימים וזכים בקשר טהור וראשוני. היינו אחד לשני כמו עץ התות לזחלי המשי, ניזונים אחד מהשני כל אחד בתפקידו וטווים חוטים חוטים לפקעת סמיכה". "וכשבקע הפרפר...מה קרה אז?" יחיאל התמהמה, הביט לתוך עיניה של דפנה. "הוא מת. לא הצליח לעוף". דפנה שתקה ולא ידעה מה לומר. כעין סיפור כבד עמד בין שניהם, סיפור שהיה כאילו ברור ומאחד בין שניהם ובכל זאת מועקה חצצה ביניהם. דפנה קמה מהכיסא. רעש תזוזת הכיסא קטע את הכובד והדממה.
"התגעגעתי", אמרה.
"לא יכולתי לבוא. הייתי צריך את הזמן לעצמי. רציתי להיות אמיתי". יחיאל דיבר אליה בשקט והמילים כאילו סבבו אותה בחוטים עוטפים ולא נראים.
דפנה נתקה את הקומקום מכנו ומלאה בו מים. כשייצבה אותו חזרה על מקומו, הסתובבה בפתאומיות, הביטה ביחיאל מאוד בהתכוונות והדליקה את הקומקום.
"מה?", הוא שאל בתמיהה וכל חילופי המילים ביניהם נראו לא ברורים, רעד גרם לחוטים שביניהם להשמיע מתח של קול, כמו חוט דקיק שמותחים חזק ועוצרים.
"אם 'בעצם, כן' מדוע אתה כאן?" שאלה דפנה בהבעה מאוד רצינית.
"הרבה אחרי שהפרפר מת וברור היה שאין סיכוי שיצליח להתעופף בעולם בו היה שרוי, הכרתי בחורה עדינה ונעימה. אותה בחורה הייתה הפינה החמה לנשמתי הכבויה. התרגלתי לשיחות עִמה, התפנקתי בחום שנוצר ביננו, באכפתיות שיצרנו. כמעט שכחתי את תחושת הכישלון עם מותו של הפרפר. בבית הייתי הרבה יותר נינוח וחייכן ובעצם לא נתתי לעצמי דין וחשבון על מקומי בחיים האלו, פשוט חייתי אותם ולבי רחב." לפתע הבחינה דפנה, שבינתיים שבה והתיישבה ליד יחיאל, לא מולו אלא סמוך לו, שצבע פניו דוהה, עור לחייו נמתח ופניו נראו לה מאורכים עד כדי כך שנכנס בה פחד שמא משהו עומד להתרחש.
"עד ש....?" היא שאלה וניסתה לפוגג את המתח.
ערב אחד, היה ערב קיץ חם, חזרתי לביתנו שורק ועליז. אני פותח את הדלת וקורא בשמה בשמחת המפגש. רגלי הפכו בין רגע למסמרים, פי נסתם והלסתות נקשרו זו בזו, הידיים תפסו בצִדי המכנסיים וקמטו את הבד הבהיר. האישה שלי, האישה ש'בעצם, כן' אהבתי יושבת בפינת האוכל ושותה קפה עם גבר זר לי ושניהם מחייכים וריח מוכר לי בבית שלי, ריח התרגשות שאינו שייך אלי. הם הפנו מבטם אלי, מופתעים, כאילו תמהים מדוע אני מפריע להם, מדוע קוטע את האינטימיות הנעימה שבחדר. אך, המסמרים בכפות רגלי נעוצים במקומם ואני משותק, החיים ממני והלאה. 'יחיאל', היא הזמינה אותי לשבת עִמם. 'תכיר', היא אמרה ואני לא נושם.
באותו ערב קברתי את הפרפר המיובש בגינה שבחצר כשמזוודה קטנה בחיקי.
