התהום שלי

עומדת על צוק. 

הרוח נושבת בחוזקה פוגעת בכל עצם וכל חתיכה בגוף שלי מנסה להחיות אותם מחדש . 

לא מסתכלת למטה, רק למעלה לשמיים הכחולים והשמש החזקה ששורפת .

למטה יש תהום מפחידה. יש שם משהו שמושך אותי להסתכל אבל אני בוחרת להמשיך להביט בשמיים.

״למה אתה לא מוכן לעזוב אותי?״

שאלתי את הדמות השחורה שעמדה לידי והחזיקה לי את היד. היא לא ענתה היא המשיכה להסתכל למטה לתהום ואני המשכתי להסתכל למעלה לשמיים.

״כל פעם שעמדתי על הצוק הזה רציתי לברוח. רציתי את האומץ להסתכל למטה ולעשות את הצעד האחרון שאין ממנו דרך חזרה. כל פעם שעמדתי פה- זה היה בגללך- אתה זה שמביא אותי לכאן״. 

הדמות השחורה סובבה אליי את פניה וראיתי אישה מכוערת שגופה ופניה מלאים בשריטות וצלקות..

 ״מי את?״ שאלתי את הדמות.

״אני זאת את. אני הכאב שלך. בכל פעם שפוגעים בך ואת ממשיכה לחייך אני מקבלת שריטה קטנה, אני בוכה בשבילך את הדמעות שאת מסתירה ואני צועקת כל פעם שאת שותקת. 

את לוקחת את עצמך לפה. את מביאה את עצמך כי הפצעים שלי הם בעצם שלך, ולפעמים את מרגישה אותם. אני מגנה עלייך, אבל לפעמים רק לפעמים את נותנת לעצמך להרגיש ואז את באה לפה , אני מסתכלת לתהום ואת לשמיים כי אין לך אומץ להסתכל למטה אין לך אומץ להסתכל לכאב בעניים ולהתמודד איתו אז את שמה מסכות וחושבת שאת בורחת מהרגשות שלך.. אני זה החלק הקטן בלב שמקבל הכל .. כי אי אפשר באמת לברוח.. עד הרגע שיהיה לך אומץ להתמודד.״

הבטתי ביחד עם הדמות לתוך התהום. היא כבר לא הייתה מפחידה. 

המשכתי להסתכל בתהום.. ראיתי את הטעויות שלי.. ראיתי את האנשים שפגעו בי. ראיתי כל רגע של כאב ולא הפסקתי להסתכל התמודדתי עם הכל. 

״אני לא פוחדת .. את יכולה ללכת.״

הדמות עזבה לי את היד ונפלה אל התהום.

נשארתי לבד, חשופה להכל אבל חזקה, מהיום אני מתמודדת לא בורחת מכלום . אני לא צריכה שום מסכה שתגן עליי, מהיום אני חיה עם התהום שלי ובכל זאת בכל בוקר בוחרת להביט בשמיים.