הההפדיחהה

אהובתי, אהובתי נסעה לשלום לילה בשלום הגליל

היא תיקח איתה הכל, את כל העצב הקר,

היא תשכיח ממני כל דבר ודבר.

אני בוכה , אבל לא עצוב

אני יוצר , אני מושך ומשוך -מקיא

מושך ומושך ומביא.

אני לא יודע, כן או לא אמת שקר חלום מציאות ופנטזיה , גן עדן , צחוק הגורל , יודע

אם הכל בראש אבל רק בראשי ?

איך אני יכול לדעת האם הכל בראש או רק בראשי ?

אי אפשר לדעת את זה באמת

הכל רגיל

אני נמס

מה קורה ?  אני יודע מה קורה או חושב שאני יודע מה קורה . אני מתוסרט או רק חושב שאני מתוסרט . אני כאן ? או שרק חושב שחושבים שאני כאן או שאני חושב שאני כאן או אני לא יודע , מי זה מי.

הצד הביקרותי חזק מידי, ההההה--- פדדדייייחחהההההההה – חזקה ..

יום אחד הלכה ה-פדיחה , שהייתה שד צל גדול, כחול, ושחור, על המדרכה. היא הייתה דומה לכל מי שאת מבטו בידו תמיד היה מסתיר. הפדיחה צחקה לה, צחקקה לה צוחק מביש, והתגנבה לה מאחורי צל של 'אחר', כשחיכה ברמזור באמצע הרחוב למעבר הכביש במעבר החצייה. כש'האחר' החל ללכת, הוא חשב על הפגישה שעוד רגע תגיע לעברו, הדייט עם בת מנהל המוזיאון אותה הוא מנסה לכבוש כבר שנים רבות. ה'אחר' חיכה לה בבית קפה וה--פדיחה כבר חיכתה לה בצלו, ליד הפינה. ביתו של מנהל המוזיאון הגיחה, על שערה שרט אדום, ושמלמלה כחלחלה על גופה. הגיעה, והתיישבה מול ה'אחר'. תחילה, האחר, הראה סימני גבריות ברורה, החל לשתות מעט, ואז ברגע הנכון, בדיוק שהאחר מספר לבת מנהל המוזיאון סיפור עמוק,  הה--- פאאאדי—חההה— עלתה לו במעלה הוושט והשתיקה את גרונו באמצע סיפורו. גופו נרגש מידי, ליבו פועם בחוזקה, הפדאאא-יחה חזקה. ביתו של מנהל המוזיאון חיש מהר הרגישה לא במנוחה גם היא, כי הפאא-דיחה ממנו גם עליה השתלטה, ועכשיו שניהם יושבים אחד מול השני, עצבניים ורגישים ואדמומיים יותר משצריך. ואילו הפפאאאא—דיייי-ח-ההה יושבת בתוכם, עמוק בתוך צילם היא שוחה, רגועה. שלווה. ואילו האחר וביתו של מנהל המוזיאון, לא יכולים להגיד דבר מה. פיהם שותקים, בקושי מחליפים חיוכים ומבטים. למרות שבתוך מחשבות ראשם, אחד עם השני,  הם כבר מחליפים נוזלים,  נרטבים בדבק הנוזלי של מעמקי החיים . אך הההה-פפ—אאאאאאאא-די- חה! לא נותנת להם מנוח. היא יוצרת אבנים , כסלעים , סלעים כהרים, הרים כר ע י ד ו ת א ד מ ה  בתוך ליבם, בתוך וירידם, בתוך אישוניהם היא שולטת בהם , מראה ל'אחר' לא ביתו של מנהל המוזיאון כלא מעוניינת, ואף מסתייגת לחלוטין – בחברתו, ואילו בראשה של בתו של מנהל המוזיאון היא מראה את ה'אחר' בתור י צ ו ר מגלומן ,      ז-ע-טוט, נאי ב , חסר שליטה בדיבור ובתוכן . ההההה---פפפ---דדדדדייייייייי—חה! את שלה עשתה כן היא. כי היא הצליחה היא לעבוד על שניהם . האחד האחר, נוקשה, הדיוט , חסר קול , ואילו השנייה בתו של מנהל המוזיאון, ע וכלת תכריכים לא נכונים על ה'אחר' .

לאחר שנוקשה האבן על הרצפה, האחר יצא מהפגישה במערבולת הפדיחה בבטנו, ידע-"בתו של מנהל המוזיאון , לעולם לא תרצה יותר בי לראות," ואילו בתו של מנהל המוזיאון , בנסיעה חזרה גם היא הדהדה בראשה : "כי האחר היה נראה לי מה שראיתי, אך זה, בסופו של דבר - התפרש הוא בדעותיי כאחרון הליצנים, כאחרון הגמדים, כאחרון ההדיוטים , והשוטים ."

ואילו ההההה----פפפפ---דדדדדדדיייי—חחחחההה!! יצאה מהפגישה כרגועה, כנוצה שלווה, כעפיפון ברוח בן אלפי העננים הלבנים ברקיע הכחלחל . היא ידעה , צילה השחור, הכחול, נכנס בקלות בתוך בן תמותה .