חזרה ליצירות
סיפורים

החמצת חיים

אדווה רודי | (19/09/2006 18:46) | 110 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
היא יושבת בסלון הקטן מול השולחן העגול. את השולחן היא קיבלה במתנה מאמה, כאשר עזבה את הבית לפני שנים רבות כל כך. המפה הלבנה איבדה את צבעה הצחור של פעם, אך נשארה חיננית למראה. על השולחן נח אגרטל זכוכית שקוף, ובתוכו פרחים צבעוניים.
 
היא בהתה בפרחים ובחנה את עלי הכותרת. חלק מהעלים היו פתוחים ונוטים כלפי מטה, חלק היו קשיחים יותר, מעוצבים. מבטה התרומם ונתקל בחלון הפתוח. כבר ערב, וקשה היה לראות את הנוף שמשתקף לו אי שם באופק הרחוק.
 
הרוח הקרירה הזיזה את עלי הכותרת של הפרחים ואיימה לתלוש אותם ממקומם, לכן היא התרוממה בכבדות מהספה וסגרה את החלון. לאחר מכן הסתובבה והסתכלה על הבית שלה. קטן, צנוע, נקי, ריק. ריקנות מעיקה נכחה באוויר. כל חפץ, רהיט, בגד או סיר, רק הזכירו לה כמה בודדה היא.
 
היא התקדמה לעבר מיטת היחיד שלה, מתיישבת עליה ומתמקמת בנוחות על המזרן הרך. המצעים הלבנים כובסו לא מזמן ועדיין הדיפו ריח פרחים חלש ונעים, בדיוק במידה הנכונה. היא ליטפה את הכרית עשוית הנוצות, ועצמה את עיניה. אילו רק היתה יכולה לחבק אותו, במקום את הכרית הזאת מהנוצות.
 
בדמיונה חלפו תקופות במהירות, כאילו כל אורכן לא עבר את גבול השניות. במשך כל השנים לא אהבה אף אחד אחר.... ליבה היה שייך אך ורק לו, לאהוב שלה.
 
כשנזכרה בנשיקה שלהם, ליטפה את הכרית.
כשנזכרה בתשוקה שלהם, מעכה חזק את הכרית בין אצבעותיה.
כשנזכרה באהבה שלהם, החלה לבכות.
 
הוא המשיך הלאה בחייו, התחתן והקים בית לתפארת.
ורק היא, נשארה נאמנה לאהבת הנעורים הזמנית ההיא,
ונשארה לבד.
 
היא נשענה בעדינות לאחור, מתכסה בשמיכה הרכה ומחבקת את הכרית. עיניה דומעות ועצומות, והיא מדמיינת איך יכלו להיראות חייה לצידו.
 
אך כל המחשבות האלו כבר לא רלוונטיות. היא אשה זקנה, גרה לבדה בבית קטן ומנותקת לחלוטין מיתר העולם. הדבר היחיד שהיא עושה זה לבהות בנוף, להרהר על מה שיכול היה להיות,
 
ולכתוב סיפורים קצרים על אהבת חייה.

תגובות

חזרה ליצירות