בחזרה לפורטופינו

השמש כבתה על המרינה

צלילי יום אחרונים

נאבקו ברחש הגלים

מתחת לפנס מרוחק התחבק זוג

ולליבי ולגופי

חזרו

ריח גופך והלמות לבבך

-געגוע

כמו דבר לא השתנה, מעת היותינו כאן

בשניים

עת היית לי

כלי ברק  בעצבונות הסופה הגדולה

כולאת מסעותיי האבודים

נושמת פחדיי

-אוהבת

עדיין רואה,

ניצבת מול החלון הגדול

עירומה באור שחר ראשון

הרוח עוטפת אותך קיץ

חסרת בושה להכעיס

מביט בך, אחוז קנאה

נושק אצבעותייך

 אחת לאחת

סופר וסופר

- אהבה

בלילה האחרון,

ניתך גשם פתאום

העצים כמו בכו בסער הרוח

דומה כי קראו דמעותייך

ואני עיוור להכעיס

 לי המפתח

- ולא ידעתי.