פוסטים
שנה טובה - חשבון נפש אופטימי
| הספר שיצא לאור, הקריירה שמתקדמת בכיוון הנכון, הבליינד דייטים שלא יחזרו, האהבה בחיים, החברות, התקוות והמצב הבריאותי, שגם בשנה הזאת לא השתפר. נורית פלג, המתמודדות עם מחלת הדיסאוטונומיה המשפחתית, מסכמת שנה |
| |
| |
| |
 |
| |
| תקוות לשנה החדשה |
| | | |
| זהו, עוד שנה עברה ואני כבר מתחילה לחשוב על מה שהיה, מה שיהיה. לכבוד השנה החדשה אני מקפיאה קצת את רצף היומן ומביאה לכם פרק משמח, עם דברים טובים שהיו ותקוות חדשות לעתיד.
אז ככה, מבחינה תעסוקתית, שמחה להגיד שלא הייתי עושה כל שינוי. טוב לי עם בחירתי. גם עבודתי כמידענית וכתבת מתחילה באינטרנט - התחום האהוב עלי, המאפשר עבודה מהבית וגם מאפשר לי מספיק זמן לכתוב ולהתמקד בספר שהיה והספר הבא, שזה בהחלט הנושא שהכי מעסיק אותי. אולי קצת יותר מידי.
אני קמה בבוקר עם מחשבות על הספר וחולמת בלילה על הספר. אובססיביות? אולי קצת, אבל דבר לא עושה אותי מאושרת מהספר וזה העיקר, לא?
בכל מקרה, אני יכולה להגיד שאני שלמה עם עצמי מבחינה תעסוקתית, על אף כמה טעויות שעשיתי. כמובן שלולא אותן טעויות, מן הסתם מצבי היה שונה עכשיו וממש לא בטוחה אם לטובה.
עכשיו אני רק מקווה שעניין התעסוקה יהפוך למושלם ואכן אהפוך לפרילנסרית מצליחה בתחום המידע והתוכן. צריכים מידענית/כתבת/עורכת? יוהו!! אני פה!
חברתית, גם אין לי שום תלונה. אם בהיותי ילדה, תמיד היתה לי החברה הטובה האחת, והייתי רואה כמה חברות יש לאחותי ומקנאה, כיום יש לי את ארבע חברותי המקסימות ולא צריכה יותר.
אנו מבלות כמעט כל שישי, מקשקשות שעות בטלפון ואני חשה כי יש לי משפחה שנייה. אנ י מאוד מאושרת בחלקי וכל יום מודה לאל שהיכרתי את חברותי.
אמנם יש דברים שקצת חסרים לי, עקב מגבלותי, כשבעיקר חסרה לי האפשרות לנסוע איתן לחופשה ולו בארץ. בגלל המגבלות אני חוששת שאתקל בבעיות ויותר מזה, אפריע לחברותי ואהרוס להן. אם אתן קוראות זאת עכשיו, זה בעיה שלי ואל תחושו רע. זה פשוט משהו ביני לבין עצמי.
אם זה לא מספיק, גם מצאתי לי אהבה חדשה. הייתכן שהכרתי את האחד? כבר מעל שנתיים שאני ללא בן זוג, ופתאום, מתוך השמיים צץ יוסי, ואני מאושרת.
אני כבר לא צריכה ללכת לבליינד דייטים וכבר לא גולשת באתרי הכרויות. אפילו רואה באופק משפחה משלי. לפחות תהיה לי ילדה אחת מתוקה שאטפל בה ואוהב אותה.
מתי אני אהיה בריאה?
זה בעצם מוביל אותי לדבר הבא, שזה מגורים לבד. בינתיים טוב לי עם ההורים ואפילו לא בטוחה כיצד אסתדר לבד, בייחוד שלגור לבד לגמרי לא נראה לי מתאים בכלל בשבילי ואפילו לא בגלל המחלה.
אני צריכה לגור עם עוד אנשים שאוכל לדבר איתם, לבלות ולא להרגיש לבד. אני, בכל מקרה, מתכננת בצורה זו או אחרת, לצאת מהקן עד השנה הבאה. לא משוכנעת מה יהיה, אבל זו התכנית.
זהו, כמעט נגמר החשבון נפש. נותר בעצם רק דבר אחד, שאפילו לא קשור ישירות אלי, שכן לא תלוי בי בכלל. הכוונה כאן לבריאות.
הבריאות שלי באותה מצב, אולי אפילו קצת פחות טובה. משתעלת יותר, חשה סחרחורות, חשה בחילות, מעיק.... כבר הייתי במצב יותר טוב. זה לא נורא, אל דאגה, זה תמיד בא לי בתקופות: יש יותר טובות, יש פחות טובות, לא ממש משתנה. אבל, וכאן האבל הגדול, אם להודות על האמת, תמיד הנחתי שבתקופה זו אהיה בריאה, שכבר ימצאו פיתרון.
הרי לא כזה מזמן התקדמו במחקר והדברים נראו טובים מתמיד והנה בעצם כלום לא השתנה. אני חושבת כי הסיבה העיקרית שהמחלה שלי לא מוכרת ולכן לא מספיק עושים עליה מחקרים.
אני חייבת להגיד שאת כל רווחי מהספר שיצא והספרים העתידיים, אני אתרום לחקר המחלה שלי, שכן הכסף באמת לא חשוב לי ואם אוכל לסייע לפיתרון המחלה, לא רק בשבילי, זה יהיה הרבה יותר טוב. הרבה יותר מועיל וכך גם בעתיד אהיה בריאה ויותר מזה, אמנע דורות נוספים של החולים במחלה, אז אחלו לי בהצלחה.
טוב, זהו לעכשיו. אמרתי, חשבתי, ליבנתי ולסיום אחרון וסופי: מה אני עוד רוצה בעצם להספיק בחיי? להמשיך לכתוב, להוציא עוד ספרים, לעבוד ככתבת יותר, להכיר מישהו, לטוס לאוסטרליה, ללדת, לגדל משפחה, להיות בריאה. ולסיום אני רוצה לאחל לכם חג שמח, שנה טובה ושכל חלומותיכם יתגשמו. אשמח אם תשתפו אותי בתגובות ותספרו לי מה אתם מאחלים לעצמכם.
|
|
){kind=link}