|
רן מורי ישב לצדו של העולה החדש כהן שעלה כשנתיים לפני תחילת סיפורנו מארץ מאוד מסוימת. היה זה בליל שבת אחד,מול שולחנו ערוכים במפות לבנות שכתמים בלתי מזוהים נחו עליהם ולרוע מזלו או למזלו של מישהו אחר ישב מאחורי רן מורי, לא אחר מאשר הרב משה בואנו כשהוא מיטיב את לבו במיני מטעמים דלים שהיו מונחים תדיר על שולחן השבת: מרק דלוח שהכיל בעיקר מלח ושומן, סלט תורכי מעלה רקב ולחמניה עגולה וישנה ולצדה בדלי מלפפונים חמוצים שידעו ימים טובים יותר לפני שהוכנסו לצלחת בידיו האמונות של רב הטבחים דמטבחיא דכפר הנוער בירושלים. לפי התכנון היו אמורים להיות שם גם סלט תפחוי אדמה וסלט חצילים, אלא שאלה מצאו את דרכם כמדי שבת בשבתו באופן נסתר אל ביתו של רב הטבחים וקרובי משפחתו.
תלמידים מכיתות אחרות אשר חפצו ליהנות מטובו של בואנו עברו ליד שולחנו עם צנצנות סחוג שהביאו בדחילו ורחימו מבתיהם והעניקו לו תשורה ירוקה ונאה ככפי אשר חפץ ונטל בברכת תודה רועמת ובברכת "סנטה קרידו צ´יקו!"לעיתים אבה לקבל חילבה מבלולה ואז עירב אותה עם המרק הדלוח כפי שעירבו זאת רוב התלמידים.
חלק מהתלמידים עשו "מסחרה" בחילבה והחליפו אותה תמורת המקפא ג´לי האדום שהיה מוגש לאחר שירת השבת.
בשולחן הסמוך התמודד אהרון ג´יבלי עם העוף שהונח בצלחתו ובידיו המשתוללות ניסה לתופסו עד כי נדמה שהעוף תפס לו כנפיים וחמק מידיו המשומנות.
ואנו חוזרים אל רן מורי,רן חפץ להתעלל בנער העולה (אשר עלה בגפו ללא הוריו אשר נותרו מאחור) ולהוציא את דמו הפקר, למען יגחכו התלמידים ועל כן פתח את פיו וניסה להוציא מעט אויר כלפי הנער שישב בשקט ובאדישות ולא הפגין שום התייחסות כלפי הנער בעל השובבות המטריפה והמדליקה שרבים ראו בה חביבות סמויה כלשהיא. והנה הוא פותח את פיו לאחר שבלע כמות רצינית של חילבה מסחרית וקלוקלת, והנה יצא מפיו נחשול של לא רוצה להגיד מה (רחמנא ליצלן בר מינן) ומעט הכתים את דש חולצתו של כהן, ואילו רן נבעת עד אשר הוריד את ראשו, אך לרוע המזל הוסט הנחשול הישר אל עבר גבו וצד ראשו של בואנו גופא, והנה זע בואנו בבהלה בעת שהרגיש את הרטיבות המבחילה על גופו, ויקום בבהלה:
"בהההאאא גשם זלעפות! איפה מטריה! קומו כולם, סיר נפוח!"
אך התלמידים ההמומים הביטו בו והביטו ברן שישב מבועת לגמרי, ובואנו חש בכך ויגש אל רן כצעד קל אחד וירם את קולו, לא לפני שנתן לרן סטירה מצלצלת:
"חוצפן! תלמיד מזוהם! לפני עידן ועידנים מחששה פתחת לי וגם טימאת את בגדיי הטובים ברבים! איכא אוכל לסבול זאת תלמיד סכל שכמותך העושה כמעשה שור וחמור וסוס החורשים בשדה בטטות לפני הקציר! איכא ידעת זרע מרדות בעת שוטטתוך בחוף פלמחים ואיכא אוכל לשאת משא הקיא לעת אלך לביתי ומה תגיד עזיזה לבית אלקלעי!" והרב הצביע לעבר היציאה ויאמר:
"פוץ לך אל עבר ביתך לבל אראך יא דמיקולו בוראצ´ון!"
ורן מילמל מילה בודדת וישם פעמיו אל עבר היציאה ומשם לפנימיה, ויקח משם סוודר קל וישרך רגליו אל עבר ביתו מכיוון שיליד ירושלים היה.
ואילו הרב בואנו הניח מגבעתו על ראשו והשאיל מעיל קל מאחד המדריכים, אחר כך עלה במעלה הגבעה המוליכה אל ביתו כשהוא שר:
"לה מיזדולורס לה מיזדולורס בר מינן בר מינן! (הדמעות הדמעות)"
רן פסע אל ביתו והנה ראה בחורה נאה עם שיער ערמוני ומכנס טרנינג דליקטס אשר עשתה ג´וגינג בשדרה, הוא נצמד אליה והחל ללכת באותו קצב עמה, מפני ששועל שעלול היה מורי.
הבחורה לבשה מכנסי טייץ ונראתה כתלמידת תיכון, עגיל בודד עיטר את אפה ושיער קצוץ עד בינוני היה שיערה, נעלי הספורט הלבנות מתוצרת דיבוק אפשרו לה לפתח הליכה מהירה.
הנער הערמומי הביט בה וחייך, היאר חייכה אליו בחזרה והמשיכה בהליכתה:
"את הולכת בכיוון שכונת הגפן?" שאל רן
"בדיוק לשם אני הולכת" אמרה הנערה
"אני גר שם" אמר
"ואני גרה ליד כפר הנוער דירושלים" השיבה הנערה ששמה היה שירן
"ואללה שאני לומד שם"
"לפני שיצאתי מהבית שמעתי קולות רמים וצעקות מתוך חדר האוכל שם,שלטון טרור רדיקלי לכל דבר" אמרה הנערה
"עליי צעקו, זה הרב בואנו המשוגע" אמר רן
"למה?"
"שרתי שם שיר של מייקל ג´קסון והוא התעצבן" שיקר
הנערה עצרה ופלטה" אני מעריצה של מייקל!"
עתה ידע רן השועל כי קלע אל המטרה והוא פיתח שיחה עם הנערה המצודדת, על מנת לטמון לה פח יוקשים, לגמור מהר, לספר לחבר´ה ובכך להשיג את צרכיו ולהשוויץ בעיני חבריו ועוד כהנה וכהנה.
לפני שנפרד לקח ממנה את מספר הטלפון ואמר:
"נוכל להיפגש אצלי בחדר בפנימיה, במילא אני גר לבד שם..." וזה היה דבר כמעט נכון, כי במילא רן היה גר לבד משום שאף אחד לא אבה לגור במחיצת אותו שועל וזאב למעט אהרון ג´יבלי העב"מ שהיה אדיש לכל המתרחש סביבו וכמעט שלא שהה בחדר, אלא בדירה שכורה בשכונה, עקב מצבם השפיר של הוריו שהיו עורכי דין לענייני גיטין וממונות במקצועם.
ערב, יום ראשון.
רן ישב בחדרו אשר בפנימיה לשם חזר לאחר הגירוש של שבת, הוא ניסה להכין את השיעורים,שלש דפיקות קצובות בדלת היסו את הדממה.
הוא ידע אל נכון מי הדופק ופתח את הדלת:
דמות מכוסה כמעט כולה במעיל ארוך עם כובע נכנסה, הוא אמר:
"סבבה, לבשת כמו שצריך"
היא הורידה את המעיל וצחקה צחוק פרוע,הוא חיבק אותה וסגר את הדלת על מפתח.
הם בילו במשחקי קלפים ובמיני שיחות נפש כשהוא מעשן לידה שתי סיגריות בשביל הדעווין, מתאמץ ועושה חמישים שכיבות שמיכה ומכבד אותה, בקופסה נשארה סיגריה שאותה שמר לרגע שלאחרי, לפני שירוץ לספר,לאחר מכן בשעה מאוחרת,נכנסו למיטתו שהייתה ממוקמת בקומה השנייה כמו כל מיטת קומותיים טובה.
בוקר, שעה שמונה.
רן ישן ושירן לצידו מכוסים בשמיכה מפנקת, היא הייתה די רזה כך שהמיטה לא נשברה תחתיה מעוצמת המשקל.
הוא איחר את תפילת הבוקר ואת ארוחת הבוקר וכן את המחצית של שיעורו של בואנו שליט"א.
קליק קליק, נשמע קול פתיחה של הדלת, רן הרדום למחצה הכניס את רגלו השעירה פנימה בעוד רגלה החלקה והלבנבנה של שירן בולטת החוצה.
לרוע המזל שלף רן את מפתחו מהדלת וכך יכל לנכנס להשחיל מפתח מאסטר.
היה זה הרב בואנו אשר הרגיש זה מכבר בחסרונו של התלמיד הסורר!
הוא עמד בפתח הדלת וצעד נמרצות אל המיטה העליונה בה ישן מורי עם שירן.
פניו היו מזרי אימה, הוא פתח את פיו וסינן:
"גבלגאדו! אזנו דל גמאיו! זיפת אל שושנה איחרת לתפילה! איחרת לאוכל והפסדת חביתה! יא לא מתבייש, חומץ בן יין קונדיטון! כפי שנאמר שומר חינם הינהו ודלותי בשמן רענן מגתי יהודה והשומרון!"
והוא הישיר מבטו אל רן ההמום שרק פקח את עיניו, המזל היה שבואנו דיבר בשקט ולא שם לב ששירן הייתה מכוסה כולה בצד האחורי של המיטה ורק רגלה בלטה מהשמיכה.
בואנו ניגש וצבט את הרגל הבולטת באומרו:
"גולם שכמותך! עצלן!"
קול צווחה דק נשמע מאי שם...
"מה אתה צועק בקול כזה!" סינן בואנו והביט ברגל הלבנה, הוא השתומם:
"איך זה שאתה בחור שחום ויש לך רגל לבנה כזאת? בר מינן בר מינן!לך להשתזף בים!"
ורן ניצל את ההזדמנות ויאמר:
"יש לי אבעבועות קוקוס לבנות! ובגלל זה לא באתי"
"מה זה? רחמנא ליצלן! אדיו סנטו דל קוקיסיטו! בר מינן לך לרופא! ואללה אני מרגיש את האבעבועות כבר על הזרוע שלי" והוא נרתע לאחוריו ויצא מיד את החדר.
שירן שבינתיים התעוררה חיבקה את צווארו של רן ושניהם צחקו בצחוק אדיר:
"אבעבועות קוקוס לבנות אה?" פלטה שירן.
רן הוציא ממכנסיו את הסיגריה ששמר ועישן אותה להנאתו כשהוא נותן שכטה לשירן.
כל הזכויות על היצירה רן ושירן שייכות למחבר/ת היצירה . |
