שקיעות

לפני ארבעים ושתים שנה הלך אבי מאיתי,

מותיר לי עולם יגע עם שמשות נופלות אל הים

בשעות אחר צהריים מופלאות

 כמו באותו יום בו הילכתי לידו

מאהיל בידי על עיני המסנוורות מחמת הבזק של שקיעה ,

ותמה ביני לבין עצמי :

בעוד כמה שקיעות יפהפיות שכאלה נזכה לחזות יחדיו.

וזה היה אוגוסט שבעים וארבע והריני  היום בוגר ממנו

 בעשור בעת שהיה ביום מותו,

ועדיין שואל את השאלות הילדותיות ההן:

 ודומה שכל שארצה הוא שתמיד יהיה לידי מישהו

שיענה לי תשובות קצת מבוגרות למה שלא ישתנה בי

 לעולם.

ואולי כך אתגעגע פחות ,

הגם שברגעים מסויימים –

הוא חסר לי קצת יותר.