שַֹלמתו של הרועה עשויה היתה בד כותנה, כצבע האדמה היבשה לפני בוא השטפון. כצבע השיגרה של חייו. כצבע חלומותיו שלא נבראו.
חבל קלוע מרפיה גסה קשור מעל מותניו בחוזקה. אותו חוזק שלא היה בו, שהרי לא נזקק להרעים קולו אל איש.
מעולם לא פנה הרועה אל בן אנוש אחר מלבד אל עצמו. וגם פעולה זו, ספק אם הפעיל בה מעשה.
אותו היום, בו התעלה והיה מרחף בשליחותו, ללא ידיעתו, היה יום שקט במיוחד.
בניגוד לרועים, שכניו, היה זה מדבר אל הכבשים בתנועות ידיים, בעיניו, אך לא במילים. כל שפות העולם היו מצוירות בעיניו- קשתות דקות, רבות לאינספור, כצבע שַֹלמתו רק בגוון שונה, זה שלאחר השיטפון. ואישון, גדול ושחור, מחברן לשפה אחת.
ארבעים ותשע כבשים מנה העדר
וחליל אחד.
קנה חלול ויבש צד לו הרועה. גילף בו חורים, נקבים נאים. מדוייקים היו לשפתיו, מצומצמים כמילותיו, עמוקים כמחשבותיו. צבע חלילו כצבע המדבר בימי שרב, וצליליו בְּקוּעִים כחריצים בין הרגבים, מתפתלים וחודרים עד תעלות מי התהום הריקות. דבר שהגביר את ההד בין כל רכס הגבעות והרי הגליל שסביב.
ארבעים ותשע כבשים מנה העדר.
את הקולות נהגו להשמיע בפיאניסימו. נזהרו בכל תו, שהושמע רק לאחר בדיקה ושינון פנימי. הכניסות תמיד היו מדוייקות. כל כבשה חכתה לתורה בכמיהה ובשתיקה. לעיתים קרובות כל כך מוצלח היה הביצוע שמיד ניתן הדרן. לא אחד.
אותו יום יום גשום במיוחד היה. הכבשים נצמדו בשתי וערב, צמר לצמר, תלתל לתלתל. קונצרט פעייתן השתבש לחלוטין. הרעמים היו כקרן מזייפת בצרימה,
ללא הפסקה. מטחי הגשם קרעו את מיתרי הכינורות. הכבשים שתקו בחוזקה. שתיקה עצובה. הצטופפו ביחד בלי מילה.
באותו הזמן הן היו הרוב והוא מיעוט.
האוהל השחור, שהקים הרועה למנוחותיו, לא התאים בצבעיו לירוק היפה ולדממה שנשא עימו. היה מחוזק, האוהל, ביתדות ארוכים ובחבלים קלועים. יריעת האוהל היתה מרוחה בשומן, כמעט כתֵיבת משה הניצול. כך היה המטח דולף אל הקרקע, לאחר שהיכה בעורות האוהל ומחליק מטה בהכנעה.
צימק הרועה קומתו, ושפוף ומקומט דחף עצמו אל תוכו של האוהל. כך, שפוף ומקומט ישב וחיכה עד חלוף הסופה ויבשו השמים. ברכיו כפופות אל סנטרו השקוע בהן וזרועותיו הדקות עוטפות ברפיון את רגליו. אין הבעה על פניו, רק תלתליו הסבוכים פרא מסתירים את מצחו ואוזניו, מחברים בין ראשו לבד הגס.
נראה היה כלא שומע כלל את זעקות המטר. אִלם נתן לרעש לדהור מעליו בשעטות שלא הפחידוהו ולא זעזעו בו את השקט המסורס.
השמש רמזה בפיוס כשהתחלף היום בבא שאחריו. מובן היה לרועה שנרדם ומחק את הזמן ללא תנועה וללא תחושה. עבר.
סִדֵר שַֹלמתו, הדק חגורתו. לא זקוק היה להתמתחות או הבנה על העת שעכשיו. יצא זקוף. עבר מן הפנים אל החוץ. בידו ענף מפותל, קשה וארוך כפוחלץ של נחש שהשיל את עורו. מטה דרכו, שהיה שמור כל העת, נשען על דופן אוהלו.
החליל הציץ מכיסו הרחב של הרועה, בניעות קבועות של פסיעותיו, קולט מגופו את מנגינותיו.
לא הרים עיניו מאדמתו, וקרבו הכבשים דורשות בשלומו. כך בלי אות החלו צעד צעד פוסעים – רועה וכבשים. נראה היה שסיפורי סיפורים הם מעבירים – הרועה והכבשים. ואין פעיה שם.
קשת היתה שם מעל, כעובדה של מצב. נדמה היה שאינה נוגעת ברועה.
האויר היה כה רענן וטרי, כמו ירקות טריים מסודרים בריחם המובהק, ממלאים את הדוכן בשוק בצפיפות נקיה. ואכן, נחיריו של הרועה נתרחבו לפתע ביוזמתו והרשה לעצמו למלא ריאותיו בטבע היקר הזה.
עוד הוא פוסע ושוכח למנות את השעות, מלחכות הכבשים מן הירוק המטובל בטיפות שנותרו כנשיקות מלח טרם יבשה השמש.
היה הרועה מוליך רגליו כרקדן שפרש מעיסוקו, אך נותרה לו נשמתו. מניח אצבעותיו אחת אחת, חמש חמש. משקיע את הכריות המחוספסות על אדמתו, מטביע את אורכה של כף רגלו, נועץ את עקביו, משאיר סימנים לכִּבְשותיו.
ופתע קרה המקרה, נעשה המעשה. התופים בתזמורת תפפו בחוזקה, בעוצמה רבה. חצוצרה הרעימה נורא. רגלו של הרועה סטתה מהֵרגלה ואבן אחת, די גדולה התגלגלה. קול הדרדור היה כחריקה ונשמע כרעם איום ונורא.
הרועה – נראה היה כלא שייך למקרה, המשיך בדרכו, בפסיעותיו המדוייקות.
האבן מתדרדרת וגוררת אבק בזלת.
מתחתיו, למטה, למרגלות הרכס, החלו צצים אנשים אנשים, כפריים רבים, מרימים ידיהם בשרשרת מתרחבת ומתעצמת. נושאים זרועות, ידיים חסונות, מפסקים רגליים יציבות על הקרקע הסלעית, מנסים לחסום את דרכה של האבן התדרדרת.
ארבעים ותשע כבשים, רועה, חליל וענף דרכים המשיכו בפיאניסימו.
האבן התדרדרה והתדרדרה
לעולם הגיעה למרגלות הרכס
והאנשים שהקיפו נותרו וידיהם כלפי מעלה בשרשרת, מביטים בשקט ברועה ובעדר
והכבשים הרימו עיניהן וגמעו את צלילי הנקבים שניגנו הרוח והרועה בחליל.
