בצל הפחד

בצל  הפחד                        אודיה         2.5.05       

אנחנו רוצים את אותו המלון שהזוג הזה הזמין עכשיו"  דורש זוג באנגלית  במבטא ערבי כבד.

"אבל בקשתם מלון במרכז מינכן ואילו המלון שהזוג הזה הזמין, רחוק מהעיר" מתפלאת הדיילת.

כל נורות האזהרה נדלקות אצלנו!

הפלפון שלו מצלצל. הוא עונה בערבית קולנית.  אני נדרכת.

הרגשתי איך גופי מתאבן. איך תחושת הפחד אופפת אותי. החלתי מזיעה בבתי-שחיי והרגשתי איך ידי הופכות לגלידי קרח.

אני סוקרת אותם. הוא מעיף מבט בשעונו תוך כדי שיחה. שחור שיער, פנים כהים, עיניים שחורות בורקות, שפם שחור. בעיני נראה ערבי טיפוסי.

היא – כהת עור, שערה בלונדיני כשקצות שורשי השיער נראים שחורים. תווי פנים גסים. מקרינה אגרסיביות. כפלי השומן מתחת לחזה בולטים דרך חולצתה.

הם עומדים ללא מזוודות וללא תיקי יד.

מוזר שלכל מה שהציעה להם הדיילת – הם סרבו.  נראו כמנסים להרוויח זמן.

היא מציעה – והם מסרבים.

כאילו מחכים ומקשיבים לראות מה אנחנו מחליטים. באיזה מלון נבחר.

הם סוקרים אותנו ואנחנו עומדים ושותקים.

מדוע אני מרגישה כעין דגדוג בשערות עורפי כשאני בגרמניה? לא עברתי את השואה ואני משתדלת לקבל את ההסבר שלמעשה הדור הצעיר לא היה מעורב בשואה, ובכל זאת לא מפסיקה להסתכל על הקשישים והמחשבה מנקרת בי:

"האם אלו היו מעורבים בטבח הנורא?"

אני מתנערת מסרעפי וחוזרת למציאות.

"מה עושים עכשיו?" אני לוחשת לבעלי.

"נוסעים לפי ההסבר שלה ונראה מה הם יעשו" עונה בעלי בשלווה מעושה.

אנו מוסרים את מספר כרטיס האשראי ואת שמנו לאישור ההזמנה. אני מקשיבה במתח לשם שמוסר "הטיפוס" שלידי. השם נחרט בזכרוני כבברזל מלובן:

מחמוד ריזיק.

"יש לכם רכב?" שואלת אותם הדיילת.

"לא" עונים לה שניהם "ניקח מונית".

"יש רכבת תחתית העוצרת ליד המלון. תוכלו לרדת קומה ולנסוע אתה. איפה המזוודות שלכם?" היא ממשיכה.

"לא חשוב איפה המזוודות. תסבירי לנו איפה הרכבת התחתית ותני לנו כבר את האישור" הם לוחצים.

אנחנו ממהרים בתקווה להגיע לפניהם למלון. רצים לרכב ופותחים בנסיעה מהירה.

"אולי נעצור במלון אחר" אני מביטה בבעלי הנוהג מרוכז בכביש שלפניו.

"בואי נקווה שנגיע למלון לפניהם, ואז נחליט" משיב הוא , מנסה להרגיע אותי.

כעבור 20 דקות אנו בהצטלבות דרכים.

לפי המפה עלינו להמשיך ישר. השעה 10:30 בלילה. הכל חשוך מסביב. נוסעים לאט. אורות המכונית מאירים כמה מטרים לפנינו. תנועה דלילה על הכביש. שדות ועצים מסביב – כולם לוטים בחשיכה. הכל נראה קודר ושחור ומאיים. שום אור לא מנצנץ בסביבה. מבחינים בפסי רכבת נטושים. שני פסים שחורים שקוצים ודרדרים מכסים את הרווח שביניהם. מתקדמים לאט ומאמצים עינינו.

לפתע נראה שלט קטן מרחוק. מתקרבים. פנסי המכונית מאירים את השלט:

                   "לדכאו"

"אלוהים אדירים" אני פולטת כשבשרי הופך חידודין חידודין "זה אות משמיים! אני לא נוסעת על הדרך לדכאו עכשיו!" אני מתפרצת ומתאבנת כולי.

"הפניה לכפר היא פה. לפני השלט לדכאו. הפסיקי!" המתח מתחיל לתת אותותיו גם בקולו. הוא נשמע לי צרוד במקצת.

אנו פונים שמאלה כמה מטרים לפני השלט לדכאו. מגיעים לעיירה קטנה. מלון יפה לצד הכביש. אורותיו מזמינים אותך להכנס פנימה. אנו מחליטים לעצור קצת רחוק מרחבת המלון, רחוק מהאורות. מספר מדרגות מובילות כנראה לכניסה האחורית.

האם הזוג הגיע לפנינו?

אף אחד לא עומד ליד דוכן הקבלה.

אנו מוסרים את ההזמנה. ידי רועדות. אני משתדלת להרגיע את הרעד. נושמת נשימה עמוקה, ועוד אחת,  ומבקשת חדר קרוב לכניסה האחורית.

החדר בקומה השניה ואכן לא רחוק מהכניסה האחורית. אנו ממהרים להכניס את המזוודות לחדר, ויורדים ללובי. יושבים בכורסאות ועושים עצמנו מעיינים בפרסומים שאספנו.

באותו רגע נכנס הזוג. סוקר אותנו וניגש לקבלה. אנו נדרכים ומקשיבים. הרגשתי שאוזני כאילו מתמתחות וגדלות והופכות עוד מעט לאוזני פיל.

שוב מצלצל הטלפון הסלולרי שלו והפעם הוא ממש חסר סבלנות. אינני מצליחה להבין כלום עם הידע הדל שלי בערבית. הם שוב מסתובבים ומסתכלים עלינו ואנחנו "שקועים" בקריאת המפות והצעות הטיולים.

"איך מגיעים למינכן עכשיו" הם שואלים את פקידת הקבלה.

"זה רחוק והשעה קרובה לאחת עשרה בלילה. מונית תעלה לכם הרבה כסף" מסבירה בהיסוס.

"לא חסר לי כסף! תזמיני מונית עכשיו" הוא עונה לה בגסות.

אנו מבחינים שהמפתח שקבלו הוא לחדר מספר 3 הסמוך לקבלה.

יושבים ושותקים. מחכים. מביטים אחד בשני. כל אחד ומחשבותיו.

משנסעו במונית שהגיעה, אני שואלת:

"מה עכשיו?"

"נוכל לצאת השכם בבוקר מהדלת האחורית ולא נצטרך לעבור ליד החדר שלהם כך שהם לא ידעו שנסענו".

"הם בטח נסעו לדווח ולקרוא לחבריהם. אתה יודע שיש אזהרות בקשר לחטיפות ישראלים בחו"ל. אני לא מתכוונת לישון פה. בוא נעזוב עכשיו" אני מתחננת.

"אבקש את מספר הטלפון של שגרירות ישראל במינכן" אני פונה לאשה המבוגרת שעומדת בקבלה.

"אין שגרירות ישראל במינכן" היא עונה בחוסר רצון כשהיא סוקרת אותי בבוז מוסווה.

אנו עולים לחדר ומחליטים לצלצל לילדים בארץ.

"טל" אני אומרת לבני ומנסה להאחז בקולו כטובע הנאחז בקש.

"מה קרה? מאיפה אתם מתקשרים בשעה כזו?" הוא שואל.

"אל תשאל" אני אומרת בקולי המתוח ומספרת לו את כל הפרשה ואת חששותינו, כשאני בקושי עוצרת בדמעותי.

"צאו וחפשו מלון אחר ליתר בטחון" מייעץ לנו.

אני נחנקת. אני מרגישה כאילו יד נעלמה תופסת בגרוני מבפנים. פי יבש ואני בקושי בולעת את מעט הרוק שבפי.

"השעה 11:30 בלילה. אנו בכפר מבודד. אין פה מלון אחר. אפילו בשדה התעופה במינכן התקשו למצוא לנו מקום בשעה זו של הלילה. כדאי שתדעו לפחות את שם הערבי במידה ויקרה לנו משהו. שמו מחמוד ריזיק. אנחנו בכפר קטן לפני דכאו. רשום לך את מספר הטלפון במלון".

"אני מציע שתצאו משם" הוא מסכם.

"אתקשר גם לארנית. יש לה חבר איש בטחון ואולי היא תוכל להתיעץ אתו מה עלינו לעשות" אני מציעה כשאני סחוטה כלימון.

ארנית ביעילותה עונה בשמעה את הסיפור:

"מיד אחזיר לכם צלצול למלון. מה הטלפון שם?"

כעבור רבע שעה ארוכה, מצלצל הטלפון שמקפיץ אותנו כנשוכי נחש.

"ענו לי במלון שאתם לא מתאכסנים שם. רק אחרי שאמרתי לה שכרגע דברתי אתכם היא העבירה אותי" אומרת ארנית כשדאגה בקולה "ערן דיבר עם איש בטחון של משרד החוץ בארץ. מציעים לצאת מיד מהמלון. הדבר נראה מאוד חשוד בעיניהם".

השעה כבר שעת חצות. שעתם של כל שדי השאול לצאת.

"מה עושים?!" אני זורקת לחלל החדר.

"נישאר כאן. נסגור את הדלת. נסיט את כל המזוודות הכבדות לדלת. נסגור את התריסים והחלונות. את תשני ואני אשאר ער ואשמור" הוא עונה לי "הם לא יתפרצו בכח כשהמלון מלא אורחים. בטח ינסו להכנס בשקט".

המזוודות הכבדות מוסטות לדלת. עליהן אנו שמים את כל תיקי היד ולמעלה, במעלה הערימה, אגרטל, שיפול אם מישהוא ינסה לפתוח את הדלת. את הידית קשרנו לשולחן שלא יוכלו לפתוח אותה. הורדנו את שרוכי הוילונות ובעזרת קולבי ברזל שמצאנו בארון, החלנו במלאכת חסימת התריסים והחלונות.

אחרי שעה של עבודה קשה, כשאנו מזיעים ממאמץ ומלחץ, יושבים ומסתכלים אחד על השני, מתוחים ומודאגים, אנו פורצים לפתע בצחוק היסטרי.

לישון אי אפשר היה. כל קול וכל רחש הקפיצו אותנו. בארבע בבוקר, אנו מסיטים את המזוודות מהדלת, פותחים את הדלת לאט ובחשש, מקשיבים ומציצים. שום רחש לא נשמע. המסדרון נראה ריק. אנו מורידים את המזוודות ונשכבים על הכביש מתחת לרכב, סורקים אם הרכב לא מולכד.

נכנסים בשקט לרכב. לא טורקים את הדלתות. הרכב נדלק בהצתה ראשונה. את אנחת הרווחה שפרצה מגרוננו בוודאי שמעו מסביב.

אנו עולים למטוס ואני הופכת לנציב מלח, לאשת לוט.

הזוג החשוד יושב מהצד השני של המקומות השמורים שלנו.

"לא יתכן! פשוט לא יתכן" אני ממלמלת לעצמי. אני עומדת ולא מתקדמת לעבר מקומי. אני שומעת את נשימותיו המהירות של בעלי מאחורי. הדיילת פונה אלינו ומבקשת מאתנו להתקדם לעבר מקומנו.

שוב היא מורה לנו על המקום ואנו מתקשים לעשות את הצעד הראשון קדימה לעבר המושב.

אנו מתיישבים כשאנו בוהים אחד בשני ולא יכולים להתיק מבטנו מהזוג היושב מעברו השני של המטוס.

נראים כלא מבחינים בנו.

המטוס ממריא ואני לא מפסיקה לחשוב.

סימון חגירת החגורות כובה.

לפתע אני קמה, ללא מחשבה נוספת כשאני שומעת את בעלי שואל:

"לאן את הולכת עכשיו?!"

"אני חייבת לשאול אותם מי הם. פה לא יעשו לנו כלום ומוטב לבדוק עכשיו מדוע הם עוקבים אחרינו".

"סליחה!"  אני פונה אליהם באנגלית "אני מוכרחה לשאול אתכם משהוא".

עיניהם הפעורות לרווחה פגשו בעיני. סקרנו אחד את השני והם עונים באותה אנגלית במבטא ערבי כבד, כאילו אינם מבינים מה אני רוצה מהם:

"כן?"

"אני בטוחה שאתם זוכרים אותי טוב מאוד. מדוע אתם עוקבים אחרינו?" שאלתי כשאני אוזרת את כל אומץ לבי.

 "מוטב להפתיע אותם מאשר הם יפתיעו אותנו וכרגע הרגשתי שידי על העליונה" חשבתי לעצמי.

"אנחנו עוקבים אחריכם?" ענו בתמיהה כשסימן שאלה גדול מרוח על פניהם.

"הרי אתם יודעים טוב מאוד שלא לקחתם שום מלון שהציעה לכם הדיילת בשדה התעופה. מדוע חיכיתם לראות לאיזה מלון אנחנו הולכים ואז התעקשתם להזמין חדר באותו מלון?"

הסתכלו אחד על השני ופרצו בצחוק.

משום מה עלה דוק של חיוך גם על שפתי.

"חברים אמרו לנו שהישראלים יודעים הכי טוב למצוא מלון טוב וזול. כשהבנו שאתם ישראלים הקשבנו וחכינו לראות איזה מלון אתם מזמינים ואז התעקשנו להזמין אותו מלון" הסבירו בחיוך.

"הבהלתם אותנו נורא. חשבנו שאתם מחבלים" גמגמתי.

"אנחנו יהודים מרוקאים שנוסעים לבקר קרובים שלנו בישראל" ניסו להסביר לי.

"אז היכן היו המזוודות שלכם ומדוע לקחתם מונית למינכן בשעה כל כך מאוחרת בלילה?" המשכתי.

"הבן שלנו שמר על המזוודות וחיכה לנו בבית הקפה בקומה הראשונה. יש לו חברה במינכן והוא עמד על כך שנכיר אותה לפני שאנחנו ממשיכים לישראל. לכן נסענו למינכן בלילה ואילו הוא לקח רכבת ישר למינכן מהשדה. אנחנו מצטערים על הבהלה שגרמנו לכם. האם אנחנו נראים כל כך מפחידים? איך יכולתם לחשוב שאנחנו מחבלים? ".

אכן עכשיו הבחנתי שהם די מבוגרים,  ואפילו לא נראו לי כמאיימים.