עברו כל כך הרבה שנים, את יודעת, מאז שראינו האחת את השנייה. לפעמים אני תוהה אם בכלל חלפו חיים שלמים מאז הפעם האחרונה שנתתי לך חיבוק, או סתם מבט חטוף בניסיון להשיב על השאלה הברורה שהציפה את ליבנו.
"אז מה יהיה הלאה? "
ניסיתי למצוא תשובה מעודדת, שיותר מכל תעלה לי לפחות איזושהי תקווה בלב. היא ראתה את ההתאמצות שלי, ויותר מכל ניסתה להוציא ממני ספק ברור. "יהיה בסדר", ואז פקפקה לרגע, "נכון?".
רציתי להגיד יותר מכל שכן, אבל לא הצלחתי. התרוצצה לי כל הזמן המחשבה בראש שאולי עצם זה שהיא החליטה כך אומר, שהגורל מתערב בחיי שוב ובחוצפה כפולה.
השקט שהשתרר בחדר החל מחרפן אותי והרגשתי מחנק חזק בלב. ידעתי שייתכן כי זוהי הפעם האחרונה שאראה אותה, ועצם המחשבה שאצטרך לחשוב אליה אחר כך תסכלה אותי. הסיבה שעצבנה אותי עכשיו יותר מכול היא שהעזיבה שלה קשורה לדבר שאני הכי אוהבת בה- את הטוב לב שלה.
היא חייכה בנימוס, מנסה לשזור איזשהו זיק של הומור ברגע המדכא הזה. לא יכולתי יותר, קמתי ונתתי לה סטירה. מעולם לא העזתי קודם לכן. לא יכולתי עוד לסבול את המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה שאראה אותה. דמעה זלגה לה על לחיה, אך היא לא אמרה דבר נוסף. היא באה, רוצה לתת חיבוק פרידה אחרון, והתחלתי אני, בתהליך ארוך ומייגע, לנסות להתחמק.
היא הייתה שם תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי. כבר מהגן רבה עם ילדים אחרים בשביל להשיג לי את הבובה אהובה שאהבתי כל כך. לפעמים אני נזכרת, בעזרת הזיכרון שעם הזמן גם נדחק לפינה, הייתה מוכנה לספוג עונשים בשבילי, רק שלא אהיה עצובה יותר. כשאני חושבת על זה לעומק, היא תמיד הייתה בסדר, זו שהייתה מוכנה לספוג הכול ובלבד לא לאבד אותי כחברה שלה.
"מה קרה?"
לא יכולתי לענות, הדמעות חנקו לי את הגרון והבטחתי לעצמי שלא אראה לה כמה כואב לי. "את יודעת שאני חייבת לעשות את זה, שני?" עצרה לרגע, מחכה לתגובה. "לעזאזל, תעני לי כבר!". וידעתי, תמיד ידעתי. היא תמיד חשבה על כולם מלבד על עצמה. שנאתי אותה כל כך, שנאתי את זה שאהבתי אותה, כל כך. לפעמים הייתי תוהה מה גורם לבנאדם לחשוב על כולם לפני על עצמו.
בחצי קול צעקתי, בניסיון לעצור את הדמעות, "אני לא יכולה לאבד אותך". נראה היה שההנחה שלי מלכתחילה הייתה מוצדקת. פניה החלו נוקשות, כאילו תוהה היא למה אני מקשה עליה עוד יותר.
"הפעם לא מדובר בך, את חייבת להבין את זה".
"יש עוד סיכוי שימצאו תורם אחד בזמן" מעולם לא ידעתי את נוהלי בי"ח קודם לכן, ובטח שלא עכשיו, אך ניסיתי למצוא כל תקווה שהיא שתוציא אותה מהתסבוכת אליה נקלעה.
" זו אימא שלי, איך אני יכולה לא לעזור לה?!?"
לא יכולתי לענות לה על זה, אבל ידעתי שהיא צודקת. אימי נפטרה בגיל כה צעיר שאני בקושי זוכרת את תווי פניה.
זו הייתה הפעם הראשונה שהמוות נקלע לחיי, מנסה לרמוס כל קמצוץ של אושר שנותר. היא תמיד חייכה, לפעמים אני תוהה אם ניסתה ליצור לי מציאות אחרת לגמרי. המוות בא לי בהפתעה, אני שונאת אותה על זה. וכמו כל יום רגיל, לפני השינה, נשקה לי על הלחי ולחשה " נתראה בחלום". הפעם היא נרדמה לעד ואני הבנתי כמה בצורה אירונית המשפט הזה נכון.
בזמן האחרון, אולי יותר מחמש שנים מאז אותו היום, התחלתי לחלום עליה. ניסיתי להתקרב אליה, לחפש אותה בין ערמות הילדים שהיו שם. היא נופפה לי ביד, ועשתה את הסימון הקבוע 'נתראה ליד הנדנדה'. הסתכלתי על ידיי, לא היו הן עוד מכוסות בחול, במשך הריצה אליה, במעין משחק תופסת משונה, ראיתי את ידיי מתבגרות, לפתע צצים להם ורידים שמאיימים לחסל את טיפת הטוהר האחרונה. "קדימה, או שנגיע אחרונות ולא יישאר לנו גלידה". צחקתי, אהבתי את הקול הזה. לפתע נפלתי והרגשתי כאב חזק ביד, כנראה שאבן פגעה בי. חיכיתי שתבוא ותעזור לי לקום, אך היא לא הייתה חזרה לכיווני. תהיתי לרגע האם הגלידה עדיפה לי על פניי, ואז הבנתי בבירור- לא היה זה חלום עוד. ראיתי את המציאות מככבת לי בסרט באורך מלא.
" את תראי הכול יהיה בסדר. המון אנשים עושים את הניתוחים האלו, ויש אחוז מאוד גבוה של אנשים ששורדים מניתוח כזה." הפעם בחיוך מבויש, ניסתה לעודד, אך הרגישה כה חסרת תועלת.
"אמא שלך בחיים לא הייתה מרשה לך להסתכן כך עבורה". זה היה ניסיון נואש אחרון להוציא אותה מהגישה המעצבנת שלה.
"את כל כך תמימה. אלוהים!". תוך כדי אמירת המשפט הסתובבה, כאילו מנסה להסתיר את ארשת פניה. ואז הסתובבה שנית, מבינה שזה היה לשווא, משפת גופה ידעתי מה עובר עליה.
"אל תדברי אליי בטון מתנשא כזה, אני יודעת שכואב לך, אבל את חייבת לחשוב בבהירות, את מסכנת את חייך למען אימך, זה לא הוגן". ולפתע נזכרתי כמה אני רציתי לעזור לאימא שלי, או לפחות לראות אותה בפעם האחרונה.
"תפסיקי לחשוב באופן כזה פסימי, האחים שלי ואבא שלי זקוקים לה, אין ברירה אחרת".
ההתחמקות שלי לפתע נעלמה, כאילו אזלו כוחותיי להיאבק בעצמי.
היא חיבקה אותי חזק, מנסה לשאוב ממני את טיפת הכוח האחרונה.
"יהיה בסדר, אל תדאגי, אני אחכה לך פה ואולי כבר בשבוע הבא נלך לסרט שכל כך רצית לראות". ניסיתי לומר בצורה מעודדת תוך כדי שדמעה צצה על לחיי.
"כן בטח, נהיה 'נשנש' בשיא הכוח" היא אמרה בטון של ילדה קטנה. צחקתי, זה עדיף מלבכות.
" נוגה, כדאי שתלכי" אמרתי בקול עייף, מנסה לשכנע את עצמי שהכול יהיה בסדר מעכשיו, שככה הדברים צריכים להיות.
אבא שלה חיכה במכונית כבר יותר מחצי שעה. היא אמרה שלדעתה אף פעם לא אהב אותה. מוזר איך במקרים כאלו מגלים כמה התחושות שלנו נכונות. "יאללה נוגה, לכי כבר, לפני שאני אתמוטט".
"אוהבת'ותך, שן שן, להת' "
ופתאום, באופן לא מודע, צצה לה צעקה מגרוני, שמוטטה אותי באופן ארור וסופי
"נתראה בחלום!"
והיא נסעה, משאירה אחריה שובל של דמעות.
© כל הזכויות שמורות ליוצר
