שישי בערב. אני בקופנהגן, תאילנד. מסיבת הפול מון השנתית מתחילה להתמלא. אנחנו יושבים במרפסת, קומה
ראשונה. מתחתינו אנשים רוקדים, מוזיקה, הרבה צבעים זוהרים. פול מון.
ערב שבת. ואני פה,
באמצע שום מקום. בחור אחד מצייר לבחורה אחת פרח על היד והאלכוהול זורם חופשי. דלי
המוחיטו שבר הכין עובר מיד ליד. "זה לא מספיק חזק! שפוך עוד וודקה, אל
תתקמצן!". ערב שבת. אני יושבת במרפסת, מול הנוף הכי יפה בעולם, נמצאת במסיבת
השנה, זו שבאים אליה אנשים מכל העולם. המסיבה שאף אחד לא רוצה לפספס.
אני מסתכלת סביבי. עלמה כבר מזמן לא איתנו, היא תפסה ראש, נהנית... מה רע לה בחיים?
לכאורה, גם אני אמורה להנות ולשתות ממש כמו בר ויובל ואדם ועוד כמה בנות שאת שמן
אני לא יודעת... שישי בערב, יש מסיבה. לא סתם מסיבה – מסיבת הפול מון!! נשמע
כיף, לא? לא.
קיבוץ של חבורה של
ישראלים שהכירו בחו"ל, אנשים שמעולם לא פגשתי וכנראה שגם לעולם לא הייתי
פוגשת. אני פה, אבל הראש שלי במקום אחר לגמרי. אני רוצה הביתה. "משי למה את
לא שותה? שתי שתי שתי!"
"לא, לא בא לי, תודה. אני לא שותה בדרך כלל". שקר גס. כל שישי
בערב אני שותה לפחות כוסית של יין אדום, אבל שום דבר מהאווירה כאן לא מזכיר את השבת.
אני מרגישה מחנק בגרון. אני רוצה לברוח, מקווה שאף אחד לא ישים לב שאני חסרה.
ממילא כולם פה שיכורים. אני לוקחת את הטלפון וקמה מהכסא. אדם עוצר אותי, שואל לאן
אני הולכת. "סתם, יש לי שיחה חשובה לעשות..."
אני יורדת במהירות בגרם
המדרגות, אם מישהו היה צופה בי מהצד וודאי היה חושב שרודפים אחריי. הגוש בגרון
גדל. אני מתקשרת אליו, לבן אדם הראשון שמזכיר לי שבת. שמזכיר לי בית. הוא מנתק,
שולח בהודעה שהוא לא יכול לדבר כרגע ושואל מה קרה. אני מקלידה נמרצות, כותבת לו
שרע לי, שאני רוצה הביתה. שישי בערב ואני במסיבה. מה לי ולמסיבות?! הוא אומר
שהייתי אמורה לדעת שזה יהיה ככה וש"אין מה לעשות, תתמודדי." להתמודד? זה
חילול שבת בפרהסיה! ואתה הרי דתי, אתה אמור להבין בזה! אני שולחת לו הודעה קולית.
"אתה לא מבין? אני במסיבה, באיזה אי בתאילנד, עם אנשים שיכורים שאני לא מכירה
והדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה להיות בבית, בשקט שלי." אני בוכה. אולי ככה
הוא יתרכך. במקום זה הוא דורש ממני להפסיק להתבכיין ולנסות להנות מהרגע, כי
"זה המצב כרגע, אז פשוט תהני". פרשתי. אין לי כוח אליו. אני מתקשרת אל
עלמה. לא זמינה, כרגיל. אחרי הנסיון השלישי אני מכבה את הטלפון, מכניסה את השבת
כמה דקות קודם, אולי כדי לנסות לכפר על המצב הקיים.
אני עוצמת עיניים, אומרת לעצמי שאני נמצאת כרגע במקום הכי יפה בעולם ושאולי הוא
צדק, הבחור. "תשתדלי להנות", אני אומרת לעצמי, "כל אחד היה מת
להתחלף איתך עכשיו! את נמצאת במסיבה הכי שווה שיש, עם חבר'ה נחמדים, נוף עוצר
נשימה... למה את תמיד חייבת להיות קוטרית? למצוא את הרע בכל דבר? תקחי נשימה
עמוקה... ותהני"
הקול של אדם שובר את
השתיקה ביני לבין עצמי. "לאן נעלמת? דאגתי לך"
"סתם... לא הרגשתי
טוב"
"קרה משהו?"
העיניים שלי נוצצות.
אני מתאפקת. "אני דתיה, אתה מבין? כל זה פשוט לא בשבילי".
"טוב, ידעת לאן את
מגיעה..."
גם אתה עכשיו עם
ההטפות מוסר? חשבתי שלא נלך, קיוויתי שלא נלך. תכננו לזרום, והנה אני פה. לא חשבתי
שיהיה לי כזה קשה... במקום זה אני אומרת "כן, אבל חשבתי שזה יהיה שעתיים שלוש
ונלך. עלמה רוצה להשאר עד הבוקר... אם זה המצב, אולי אקח מעבורת ואחזור לבד
למלון".
הרבה מילים יחסית למישהי שעד לפני שניה בכתה.
"אני מבין. אבל את
תראי, יהיה כיף. רוצה לעשות סיבוב בינתיים?"
אני מסרבת בנימוס, אומרת שכדאי שאחזור למעלה ושאני דואגת לעלמה. הוא כזה חמוד,
האדם הזה. אנחנו חוזרים ביחד ואף אחד לא מעז לשאול איפה הייתי. תודה לאל, זה הדבר האחרון שהייתי
צריכה עכשיו. כשאני חוזרת אני מגלה את עלמה יושבת על המעקה עם... עין על המצח. וואו,
מה הלך פה בזמן שנעדרתי?? בר אומר לי שהיא שיכורה ושהיא בקשה שיובל יצייר עליה.
טוב, אין ספק, הוא יצירתי.
היא נראית משועשעת
למדי, צוחקת עם כולם, שלווה. מישהי שאני לא מכירה מפצירה בי לשתות ואני שוב מסרבת.
כבר שבת, התת מודע שלי מזכיר לי.
החוף התמלא באנשים, המוזיקה בפול ווליום והחברים החדשים שלי מתארגנים לרדת למסיבה.
כולם צבעוניים, זוהרים, שמחים, עם מצברוח בשמיים ואלכוהול בדם.
ושלא תטעו – באתי מוכנה בהתאם: על יד ימין שלי מצוירים לבבות צבעוניים, על החולצה
הכתומה שלי מצויר פיל מקדימה ומאחורה כמה קישוטים. חכו, לא סיימתי. על הלחי שלי
כתוב "Full
Moon Party" שבקשתי מהצייר הנחמד לקשקש, סתם בשביל האווירה. אדם
מתלהב מהלהבות שמצוירות לו על היד ומשוויץ בהן בפני כולם. חמוד.
אני לוקחת נשימה עמוקה ובוחרת להנות, לא לחשוב יותר מדי ולקפוץ הישר אל תוך המים!
או במקרה שלנו – אל המסיבה. לוגמת מהמוחיטו של בר... דווקא טעים. ויאללה, יוצאים
לרקוד!
בתוך המסיבה החשמל זורם, אנשים רוקדים עם אנשים שרוקדים עם אנשים שרוקדים עם
אנשים... מוזיקה בשלל סגנונות, השפות מתערבבות להן בין הצלילים... האחדוּת שולטת,
המוזיקה מחברת.
ואני? אני לא יודעת לרקוד, אז אני פשוט עושה מה שכולם עושים. משחררת את הגוף
ונותנת לו לזוז לפי הקצב...
בתוך ה'היי' הפנימי שלי אני מרגישה לפתע את היד שלי נלחצת. זה אדם. הוא מושך אותי
לרקוד איתו ותוך שניות ספורות אנחנו כבר עמוק בתוך הריקוד החדש שזה עתה המצאנו
לעצמינו. עלמה רוקדת עם ויקי, ונדמה שהשילוב בניהן מושלם. התנועות מתואמות, ונדמה
כי הקצב זז לפי הגוף שלהן ולא ההפך.
כולם רוקדים עם כולם, אנשים רוקדים עם אנשים, יובל רוקד עם עופרי, עלמה לוקחת אתי
לצד, בכי, חיבוק, מילות עידוד, עד בכי, עוד חיבוק, הפעם קצת ארוך מהרגיל, עוד קצת
מילות עידוד...
"אל תתייחסי אליהם, היא סתם נדבקת אליו את לא רואה?"
"היא לקחה אותו לצד, הם רקדו לבד! וכשלא היית הם גם התמזמזו, מול העיניים שלי
את קולטת?!"
"מיותר שתייחסי לזה חשיבות, אל תתני לזה להרוס לך. את מכירה אותו בסך הכל כמה
ימים, הכל בסדר. תרקדי, תשתחררי. אל תתני לזה להרוס לך את הערב"
אנחנו רוקדת סלואו, רק אני והיא. החברים החדשים נעלמו מטווח הראייה שלנו, ואולי
עדיף ככה. ידענו שאף אחד לא ירגיש, אף אחד לא יחפש. כל אחד עסוק בריקוד הפרטי שלו,
בבריחה הפנימית שלו.
"למה ברחתן לנו ככה?!"
זה אדם, כמה צפוי. עזב הכל וחיפש אותנו, איזה מקסים.
עלמה שלי מחליטה להנות מהערב וחוזרת לרחבה. רוקדת עם מי שרק יכולה, רק לשכוח אותו,
רק לשכוח את התמונה שלהם ביחד. אני ואדם בריקוד הקבוע שלנו, עם קצת שדרוגים. ואני
מתחילה להנות.
ואז שוב הם חוזרים לרחבה, השניים האלה, הפעם רוקדים צמוד צמוד. ושוב בכי, ושוב
מילות עידוד, ועוד חיבוק, ועוד אחד, ושוב חיבוק מתמשך ותוך שעה אנחנו כבר במלון,
בחדר הקטן שלנו.
שקט. דממה. שישי בערב, אפילו שבת. השעה אחת בלילה, בארץ מקדשים על היין, טועמים
מהחלה, מספרים חוויות, בדיחות משפחתיות... ואני כאן, עם עלמה שלי, בחדר הקטן שמשמש
לנו בית כבר כמעט שבוע.
אני נכנסת לאמבטיה, מאפשרת למים לשטוף את כל החטאים שלי... "סליחה אלוקים.
סליחה שנהנתי מחילול שבת. אני מבטיחה שזאת הפעם האחרונה. סליחה."
אחרי שאני מתנקה אנחנו עושות שיחת נפש. מדברות על ענייני בנות, בנים, סודות הנפש
והלב. כאלה שרק לחברה הכי טובה מותר לגלות.
אני רואה את החיוך חוזר לפניה... לא יפה לה להיות עצובה. והרי היא, היא כל כך יפה.
שיער בלונדיני גולש, עיניים כחולות, גוף חטוב. מה יש עוד לומר? בהחלט משהו משהו.
העייפות מתחילה לתת את אותותיה ואנחנו צונחות למיטה ומחזירות את נשמותינו לבורא.
החלום שלי הוא עליז, שמח וזוהר, בדיוק כמו המסיבה. החלום שלי עטוף בצבעים של בית,
של כחול ולבן, בצבעים של אהבה וגעגוע. געגוע לארץ, געגוע למשפחה שלי, געגוע אליו.
ולמרות שאנחנו מדברים כמעט כל יום, אני כל כך מתגעגעת. והגעגוע מפלח לי את הלב
ולרגע, רק לרגע מפריע לי לישון.
בבוקר אני קמה ליום חדש, לשמש שטופה. בבוקר אני קמה לשבת המלכה.
