יצירות אחרונות
זְנוּת (2 תגובות)
יעקב ארדיטי /שירים -25/04/2025 18:54
ציור בדמיון (3 תגובות)
אלי /שירים -25/04/2025 15:52
סירים נפוחים (הקליקה) (5 תגובות)
צביקה רז /שירים -25/04/2025 15:15
שוחות נחוצות (7 תגובות)
אלה לי /שירים -25/04/2025 13:25
הַיָּמִים הַבָּאִים ... (4 תגובות)
רבקה ירון /שירים -25/04/2025 13:20
מיכל יוצאת לקראת דוד/ מאת: אהובה קליין (c) (3 תגובות)
אהובה קליין /שירים -25/04/2025 13:05
שרבוטיי קולמוס אוהבים (8 תגובות)
דני זכריה /שירים -25/04/2025 07:22
קצת לשכוח.... (6 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -25/04/2025 05:33
אין יותר יהודים בתראקיה /זיכרון בסלון (8 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -25/04/2025 00:04
דיבור ושתיקה (12 תגובות)
אילה בכור /שירים -24/04/2025 22:15
סיפורים
ירח מלאשישי בערב. אני בקופנהגן, תאילנד. מסיבת הפול מון השנתית מתחילה להתמלא. אנחנו יושבים במרפסת, קומה
ראשונה. מתחתינו אנשים רוקדים, מוזיקה, הרבה צבעים זוהרים. פול מון. ערב שבת. ואני פה,
באמצע שום מקום. בחור אחד מצייר לבחורה אחת פרח על היד והאלכוהול זורם חופשי. דלי
המוחיטו שבר הכין עובר מיד ליד. "זה לא מספיק חזק! שפוך עוד וודקה, אל
תתקמצן!". ערב שבת. אני יושבת במרפסת, מול הנוף הכי יפה בעולם, נמצאת במסיבת
השנה, זו שבאים אליה אנשים מכל העולם. המסיבה שאף אחד לא רוצה לפספס. קיבוץ של חבורה של
ישראלים שהכירו בחו"ל, אנשים שמעולם לא פגשתי וכנראה שגם לעולם לא הייתי
פוגשת. אני פה, אבל הראש שלי במקום אחר לגמרי. אני רוצה הביתה. "משי למה את
לא שותה? שתי שתי שתי!" אני יורדת במהירות בגרם
המדרגות, אם מישהו היה צופה בי מהצד וודאי היה חושב שרודפים אחריי. הגוש בגרון
גדל. אני מתקשרת אליו, לבן אדם הראשון שמזכיר לי שבת. שמזכיר לי בית. הוא מנתק,
שולח בהודעה שהוא לא יכול לדבר כרגע ושואל מה קרה. אני מקלידה נמרצות, כותבת לו
שרע לי, שאני רוצה הביתה. שישי בערב ואני במסיבה. מה לי ולמסיבות?! הוא אומר
שהייתי אמורה לדעת שזה יהיה ככה וש"אין מה לעשות, תתמודדי." להתמודד? זה
חילול שבת בפרהסיה! ואתה הרי דתי, אתה אמור להבין בזה! אני שולחת לו הודעה קולית.
"אתה לא מבין? אני במסיבה, באיזה אי בתאילנד, עם אנשים שיכורים שאני לא מכירה
והדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה להיות בבית, בשקט שלי." אני בוכה. אולי ככה
הוא יתרכך. במקום זה הוא דורש ממני להפסיק להתבכיין ולנסות להנות מהרגע, כי
"זה המצב כרגע, אז פשוט תהני". פרשתי. אין לי כוח אליו. אני מתקשרת אל
עלמה. לא זמינה, כרגיל. אחרי הנסיון השלישי אני מכבה את הטלפון, מכניסה את השבת
כמה דקות קודם, אולי כדי לנסות לכפר על המצב הקיים. הקול של אדם שובר את
השתיקה ביני לבין עצמי. "לאן נעלמת? דאגתי לך" "סתם... לא הרגשתי
טוב" "קרה משהו?" העיניים שלי נוצצות.
אני מתאפקת. "אני דתיה, אתה מבין? כל זה פשוט לא בשבילי". "טוב, ידעת לאן את
מגיעה..." גם אתה עכשיו עם
ההטפות מוסר? חשבתי שלא נלך, קיוויתי שלא נלך. תכננו לזרום, והנה אני פה. לא חשבתי
שיהיה לי כזה קשה... במקום זה אני אומרת "כן, אבל חשבתי שזה יהיה שעתיים שלוש
ונלך. עלמה רוצה להשאר עד הבוקר... אם זה המצב, אולי אקח מעבורת ואחזור לבד
למלון". "אני מבין. אבל את
תראי, יהיה כיף. רוצה לעשות סיבוב בינתיים?" היא נראית משועשעת
למדי, צוחקת עם כולם, שלווה. מישהי שאני לא מכירה מפצירה בי לשתות ואני שוב מסרבת.
כבר שבת, התת מודע שלי מזכיר לי. תגובות![]()
גלי צבי-ויס
/
שוטפת מעלי את החטאים
/
09/10/2016 17:31
התחברותתגובתך נשמרה |