מאזדה וטאבו
עת שיחרורו מהצבא, ירין חשב שארבע מאות אלף שקלים הם תשלום מאוד נמוך עבור חלום חייו: מאזדה. נכון שהיו בעולם גם רכבים יקרים יותר, אך ברמה הפרקטית זה היה הרכב האידיאלי עבורו, והרי עשרים ושניים אלפי שקלים כבר היו לו ממענק השחרור שלו. לפי חישוביו, הוא יוכל לסיים לשלם עליה לאחר שש שנים של עבודה עם שעות נוספות בשכר המינימום של שבעה עשר שקלים לשעה שהיה נהוג בתקופה ההיא. הוא ידע שהוא יהיה מוגבל מהרבה בחינות לאורך כל השנים האלה, אך ממש כסמוראי, היה מוכן להקריב את איכות חייו למען מטרה נעלה יותר. הוא התכונן לעשות את הצעד באומץ לב ולהתגבר על כל מכשול שיופיע לאורך הדרך.
לעיתים היה נזכר בדברי אביו בנושא ששמע ממנו כשהיה קטן: "גבר בלי אוטו זה לא גבר" ובעוד לקחים דומים ששמע ממנו לאורך השנים. ליקוטי החכמה הללו היו נר לרגליו מאז ומתמיד.
אמנם ירין לא ראה את אביו ואמו כבר כמה שנים, עקב תקרית אלימה והתערבות הרשויות, אך הוא חש שזה מה שאבא היה מצווה אותו לו היה איתו כאן עכשיו, לקנות מאזדה.
הוא כבר דימיין את עצמו חוזר ליקנעם עם הרכב הזה, מהדגמים של שנה הבאה, מושך את תשומת ליבם של המכרים והזרים גם יחד, ושום דבר לא הלהיב אותו יותר מדימיון זה.
ירין אומץ על ידי הורים חשוכי ילדים, אליהם לא הרגיש שום חיבור או יכולת קירבה.
שרגא, אביו המאמץ, תמיד הזכיר לו את האבא של ה"ילד כאפות" מהכיתה שלו בבית ספר, אותו עוד זכר מאסיפות ההורים. ונורית, אמו החדשה, הייתה בעלת שיער קצר, מה שהזכיר לו ילד בן שמונה ולא אשה.
הוא התעלם מהם כמה שרק יכל והשתדל שלא לשהות איתם באותה מחיצה כל עוד היה זה אפשרי. אפילו בצבא, הוא לא היה מתלהב לצאת הביתה והיה מחפש חברים לישון אצלם.
שרגא היה איש קשה, קרדיולוג במקצועו ואב לקרדיולוג בפנטזיות הפרועות שלו. אנשים סברו שהוא אימץ ילד מלכתחילה רק בשביל שיהיה לו בן-קרדיולוג. לא נוירולוג, לא פרקטולוג, קרדיולוג. זהו המקצוע הנכון.
הוא היה מרצה באזני ירין על לימודי רפואה בכל זמן שהיה נתקל בו, ותמיד באותו טון של חומרה.
ובסופו של דבר הגיע האולטימטום הכואב: ירין יאלץ להתחיל בלימודים, אותם יממן בעצמו, או למצוא לו קורת גג חדשה, מבלי לקבל תמיכה משום סוג בשום דבר נוסף.
מן הסתם שירין לא התלהב מלימודי רפואה, אך אפילו אם הוא היה, כיצד יממן עכשיו דבר שכזה?! הוא יצטרך לוותר על המכונית בשביל זה, ורק מהמחשבה על להראות את הפנים שלו בחוץ בלי מכונית גרמה לו להתקף חרדה.
הוא חשב על עצמו בתוך הרכב המסובב ראשים הזה בהתלהבות ועל הסטטוס החברתי שיזכה בו אם יקנה אותו, תוך שהוא מנסה לתרץ לעצמו שמטרת התכנית היא אך נוחות של תחבורה והיגיון פרקטי.
אך כאמור, זו המחשבה על עצמו נראה לעיני כולם בתוך מאזדה ממודל חדש שהניעה אותו מבפנים.
כרגיל, הוא שאל את עצמו מה אבא היה מייעץ לו עכשיו: בעיני רוחו הוא דמיין אותו, יושב על הספה עם בירה אחרי העבודה, רואה את חדשות ערוץ 12 ומקלל את ביבי, וידע מה אבא יגיד לו...
הוא החליט לקחת את האוטו ואפילו לישון בו אם לא תהיה לו ברירה אחרת.
וזה גם מה שקרה. ובאי-הנוחות של שינה בתוך מכונית, היה מתעורר בלילה מפעם לפעם ונזכר במעומעם בילדותו, עת שהוריו עוד היה צעירים, ואמו בעלת השיער הארוך הייתה נמרחת בהתלהבות על אביו, לו הייתה סובארו ג'אסטי מבריקה ונוצצת, הרכב הכי נחשק באותם ימים.
ויהי מקץ הלילה הראשון, הוא הרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון ללא שום שמץ של ספק. ואיזו אלטרנטיבה בכלל הייתה לו, אם זה או מאזדה חדשה או סתם אוטו-זבל? ככה מיטל תסתכל עליו?
שרגא היה הרוס, מבחינתו הוא סתם האכיל פה נוסף כמה שנים, פה שלא הפך להיות פה של קרדיולוג. הרגיזה אותו המחשבה שאם הילד הזה היה גדל בחברה טובה יותר, הוא בכלל לא היה מתעניין במכוניות ושטויות שכאלה, ואז גם לא היה צריך לוותר על החיים שלו.
"הרי זו עבדות!" הוא צעק לעבר אישתו. "הוא בטח קיבל את המוסר הזה מההורים החוליגנים ההם שלו! זוכרת, אז שראינו אותם, כשהתחלנו בהליכי האימוץ?" היא הנהנה בראשה מבלי כוח להוציא הגה, אחרי הכדורי שינה של אתמול.
"סיפקנו לילד האויל הזה הזדמנות חלומית לשבור את מעגל הטיפשות הזה, וזאת הבחירה שלו?!" שאל בזעם, תוך שהוא מרים את הקול שלו אך-מעט. "אולי הוא נועד להיות כזה" אמרה נורית בטון דיכאוני ואדיש.
"לא, פשוט בחרנו ילד שבחר להיות כסיל."
"אולי", אמרה נורית בחוסר אכפתיות, תוך שהיא פותחת קופסה חדשה של זנקס וטורפת אותה כמו ביסלי.
בינתיים ירין שכר לו דירה וגר בדוחק עם מיטל, בחירת ליבו.
שנתיים לאחר מכן, כשכמה חברים שלו כבר קנו מכוניות חדשות יותר וההתלהבות שלו מהרכב החדש כבר הספיקה להירגע, ירין החל להרהר בדיעבד בהחלטה שלו. "עוד ארבע שנים לשלם על החתיכת זבל הזאת? איך הגעתי למצב הזה? איך זה קרה?!" הוא שאל את עצמו במצב של פאניקה ואכזבה מעורבים, ששניהם הורידו לו דמעות מהעיניים.
גם בחירת ליבו, מיטל, כבר לא הייתה בחירת ליבו. גם היא הייתה ממודל ישן יותר, וגם היא כבר הפסיקה לרגש אותו. מצידה זה היה דומה: לחברות שלה היו חברים עם רכבים מרשימים יותר, והיא הרגישה שהיא כלואה בזוגיות עם בחור שמבייש ומשעמם אותה. גם ההורים שלה לא התלהבו ממנו כתמול-שלשום. בכל פעם שהיא הייתה מביאה אותו הביתה, הם היו עושים לו "פרצופים", והוא היה מרגיש חלש ועלוב ליד אבא שלה, בעל האאודי המנקרת עיניים ההיא.
הוא החל להרהר במצב שלו, כשהוא סובל מרגשות אשמה ונחיתות קשים. זה היה נראה לו שהוא פשוט לא מגשים את עצמו, שאבא היה צועק עליו אם הוא היה רואה אותו עכשיו, יושב במכונית מסכנה שכזאת.
אחרי העבודה הוא היה יושב מול הטלויזיה עם בירה ובוהה בחדשות ערוץ 12, שובר את הראש על איך לגייס כסף למאזדה מהדגם של שנה הבאה, ועוד לסיים לשלם על הנוכחית, תוך שהוא מקלל את ביבי. בינו לבין מיטל, היחסים כבר התדרדרו למצב של עוינות אלימה, ממש כמו אצל ההורים שלו בזמנם, והרשויות נאלצו לקחת את הבן שלהם, ליאם.
כמה שנים לאחר מכן, ליאם כבר גדל, ולאחר שירותו הצבאי שאל את עצמו מה עליו לעשות בחיים שלו, ומיד חשב על אביו ירין, ונזכר במה שתמיד היה אומר לו: "גבר בלי אוטו זה לא גבר."
