גלוח רעמה

הרחוב היה ריק, מזל שהרחוב היה ריק
והדרך ריקה, עוד יותר מזל- אחרת כבר לא היה

רץ במהרה, כנגד כיוון התנועה- על הכביש.
עומר הבחור לא חושב, עומר הבחור מתרכז ב"הרגע" - בכאילו כמובן. משועמם וממהר, אז רץ על הכביש, רץ לספר.
שיערו הארוך מתבדר ברוח, שיער שהתארך לו בקצב מהיר, כבר שנתיים מתארך לו ועבר את כתפיו- פרוע, הוא הרגיש פרוע, זה היה נחמד. 

שלא תבינו לא נכון, לקח זמן להתרגל לתלתלים הזהובים האלה שצמחו על ראשו. בהתחלה זה היה לו חם מידי- ואז גם ההערות של כולם "מתי תסתפר כבר??" והאמא, והאחיות- מנג'סות, אומרות שזה מכוער לו. 

שיהיה. מכוער .. יפה... זה לא חשוב. ואולי כן, אבל.. אבל אני  רוצה להיות יפה במובן הטבעי של המילה! טבעי זה יפה לא? וטבעי זה אני, פרוע שיער, בלונדיני וגלי, שוכח להסתרק. (איפה המסרק שלי בכלל?)

בכל מקרה, 
כל זה לא משנה בכלל, כי אני, הארי בעל רעמת התלתלים- רץ לספר.

כן אני רץ לספר!
ואל תגלו זאת הפתעה. גם לעצמי איני מגלה.

וזאת הריצה, המסוכנת על הכביש- היא ריצת אבל על אבדן. כן כן, עוד בטרם קרה הדבר אני מקונן, על תלתלים חתוכים, תאים מתים (מתים עוד טרם היו חתוכים), על אבדן דבר יקר, תקופה יקרה, ואבדן האומץ לגדל שיער.

אבל נפלה בי החלטה, ואין זה חשוב שקינה בליבי, אני רץ ואולי יבוא אוטו ולא אגיע כלל לספר