מסיפורי ילדותי 8-12 כך היה

                                 פָּנִים שֶׁהָיוּ בַּשָּׁנִים שֶׁחָלְפוּ

                                              (שכ' פלורנטין – שנת 1954 )

                                                         נסים  פרנקו

לא פעם חוזר אני אל ילדותי, וכי איך אפשר לשכוח או למחוק? רק חבל שאי-אפשר

להיות שם שוב, לכמה שעות בלבד ולצחוק.

לראות את כל הפנים היפות, המצחיקות, וּבִפְרָט את הזועפות.

אלה של אותו סנדלר היושב על המדרכה במקומו הקבוע, אשר קיבל את הכדור הַיְשֵׁר

בפניו תוך כדי משחק ה"סְטָנְגָה" ברחוב.

או את פניו אובדי העצות של "זוֹזְבִּיק" החייט שבדיוק כאשר לקח מידות, מגוף לקוחה

צעירה, קיבל חצי "לְבֵנָה" לתוך חלון חנותו ושברי הזגוגיות ניתזים לכל עבר.

היו גם פניו הזועפים- חמוצים של סַלָמוֹן שהוביל ירקות לחנויות הירקנים שתמיד

צעק עלינו, וְנִיבֵּל את פיו בקולו הצרוד שהזכיר נהמת חיה, על כך שהפרענו

את מנוחת הצהריים שלו.

והיה גם קולה הצרחני של גב' " יוֹ- יָה ", שקשה היה לה לסבול שאנו חיים בכלל.

אישה זו קִלְּלָה אותנו בכל הקללות העסיסיות הקיימות בשפת האידיש, בתגובה

לכך על שבעטנו את הכדור על התריס של חלון ביתה, שהיה בקומת הקרקע

כשהוא משמש אותנו כמטרת קליעה במשחק. פיה המשיך לנוע גם כאשר שתקה.

ואיך אפשר שלא להיזכר בפניו של רוכל ה "אָלְטֵע- זָאכְן" שהיה מגיע מדי יום

לשכונה וצועק :" נעליים, בגדים, מיטות, עגלות , כל-מין "- בכל פעם כשהיינו

"סוֹחֲבִים" מהעגלה שלו איזה חפץ נטול ערך, היו פניו מקבלים גוון סגול וכל

גופו רעד מכעס איום, עד אשר השבנו לו את השלל בחזרה לעגלה. אם בכלל.

אך כל סדרת הפנים שציינתי החווירה לחלוטין מול פניה היפים באופן מיוחד

של גב' סִילְבִיָה אשת השוטר השמן. למרות שן הזהב שֶׁבְּקִדְמַת פִּיהָ.

כאשר היו פניה מְחַיְּכִים,רוֹכֶנֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וְיָדֶיהָ שְׁלוּבוֹת מִתַּחַת לְחָזָּה, ומעיניה נשקף כל הַטּוֹב שבעולם, לא ראית כלל את שן הזהב הַקַּייֶּמֶת.

הייתה גם בֶּלָה השמנמונת, פני מלאך שְׁלֵוִּים, עם חָזֶה שׁוֹפֵעַ וְאַדִּיר בְּגוֹדְלוֹ ואשר

משום כך כִּנִּינוּ אותה "סופיה לורן", על שם אותה שחקנית שֶּׁהָיְתָה אָז

סמל מין ידוע. יכולת להביט בפניה של בֶּלָה שעות, וגם אז לא יכולת לקלוט את

עָצְמַת היופי הַמֶהָפְּנֵט הנשקף מהם.

והיו גם פניו של מוכר העיתונים בקרן הרחובות, שמו היה לֵיבֵּל, שהיה מגיע כל בוקר

על אופניו. היה לו צְרִיפוֹן עץ קטן אשר סביב קירותיו, בצד החיצוני

היו תלויים כל סוגי העיתונים, השבועונים, והירחונים שהיו אז באופנה.

כאשר חמדנו לצון ו"קִלָפְנוּ" ירחון או שניים מבין הַאָטָבִים שעליהם היו תלויים

יצא אלינו האיש הקטן בריצת  דילוגים מצחיקה, על חוטמו משקפיים עבות

עדשה, עיניו ממצמצות, ופיו חסר השיניים למחצה, לא חדל מלמלמל :"שֶׁייִגֵץ

שֶׁייִגֵץ, גֵי אָבֵיִק"...      

הפנים שהעליתי כאן, היו של אנשים בעלי לבבות רַכִּים, רחמנים, אוהבים

ומבינים, משום שֶׁלָרוֹב הסתיים כל מִקְרֶה וּמִקְרֶה בְּחִיּוּךְ בּוֹגֵר, אַבָּהִי וסלחני.

היו גם פנים מרושעות של בעלי מלאכה בקומות הקרקע של השכונה, אשר

לא אהבו אותנו, ובהרבה מִקְרִים רדפו אותנו כדי להחטיף לנו מכות, על שובבות

בלתי פוסקת ומכעיסה. והיו גם פני פּוֹקֵר, שֶׁעליהם אין אף מילה לכתוב.

אך למרות הכל, אני מלא בצער רב על שהתבגרנו מהר מדי, והתרחקנו מן השנים

היפות ביותר של חיינו.

 וּבְהֵקְשֶׁר זֶּה, הָיָה מִי שֶׁאָמַר :" אֵיזֶהוּ אָדָם גָּדוֹל, זֶה - אֲשֶׁר לֹא אִבֵּד אֶת לֵב הַיֶּלֶד שֶּׁבּוֹ ".