כוח על
הדלת
נפתחה באיטיות, אנחת ייאוש
ליוותה את כניסתו. הוא התרסק על הכיסא הקרוב ביותר, ידיו המכוסות בכתמי דם אחזו
בראשו. הוא הריץ בראשו איך נכשל שוב, איך שוב לא הצליח להציל אותם. לא משנה מה
עשה, התוצאה הייתה קבועה! זה הרג אותו!
"רועי?!",
נשמע צעקה ואחריה נעילת הדלת. היא רצה אליו, פרצופו הסגיר הכול. הוא לא עמד
בהבטחותיו וניסה להציל אותם שוב. היא הרגישה איך חלק ממנו מת יחד איתם ואיך הוא
מאבד את עצמו. היא משכה בזרועו וגררה אותו למקלחת. בזמן שהכניסה את הילדים היא
שמעה את קול המים הזורמים ובכי.
"שלום,
אנחנו כאן במבזק חדשות נוסף. 'ארגון הקללה' הקריא בפעם השלישית החודש רשימה חדשה
של מאה אנשים שימותו עד סוף השבוע במידה ולא יקבל את הכסף בביט-קוין. בדומה לפעמים
הקודמות גם הפעם נדרש האו"ם לקבל החלטה בהתחשב ומדובר באנשים מ-20 מדינות
שונות. לאחר שנכשלו בפעמיים הקודמות נראה שהפעם מזכ"ל האו"ם מתכוון
לענות על הדרישה, טרם התקבלה תשובה רשמית". "תכבו את הטלוויזיה ובואו
לאכול", צעקה מהמטבח. הילדים החלו לשבת סביב השולחן בזמן שמעיין הניחה את
העוף. "אמא, מתי אבא חוזר?", שאל דניאל. "דניאל, דיברנו על זה, אבא
טס עם העבודה התקשרו לאבא מהעבודה והוא נאלץ לטוס בדחיפות. כשיחזור הוא יביא לך
וליובל הרבה מתנות". אמרה בחיוך שבור. "אבל אמא", המשיך דניאל
"איך זה שהוא לא אמר לנו שלום?". אחיו הקטן הרם את ראשו מהצלחת והסתכל
על השיחה שמתנהלת. איפה
אתה רועי, נאנחה לעצמה. "הוא אמר לכם כשישנתם, הוא היה צריך לצאת מהר".
למרות שהיה רק בן שמונה ידע דניאל שמשהו לא בסדר, אבל היא חייכה והוא לא רצה לגרום
לה או לאחיו לדאוג.
"מעייני
שלי,
כאשר
תקראי את המכתב הכול כבר יהיה ברור. למרות זאת אבקש להסביר, לא רק בשבילך אלא גם
בשבילי. אני לא יודע איך קיבלתי את הקללה של לדעת מתי כולם מתים ואני לא יכול
להסביר למה זה קרה בחצי שנה אחרונה. שיקרתי לך כשסיפרתי שזה רק מי שאני רואה ורק
שבוע קדימה, פשוט לא רציתי להדאיג אותך. האמת הכוח גורם לי לדעת מתי כל האנשים
בעולם ימותו.
ניסיתי
להציל כמה שיותר. נלחמתי ונתתי את כל מה שיש לי, אך זה הסתיים תמיד באותה צורה. גם
פה שיקרתי לך. גרמתי לך לחשוב שאני עושה זאת כדי להציל אותם. ביום הולדת של דניאל,
כשהוא כיבה את הנרות בעוגה חשבתי כמה הוא יפה. בטעות ראיתי מתי הוא ימות ומשם
ראיתי את כולנו. אהובה שלי אין מה לדאוג כולכם תחיו עוד הרבה זמן. לצערי ראיתי
שנשארו לי רק ארבעה חודשים. אז התחלתי להילחם במוות. ניסיתי, 74 פעמים לייתר דיוק
ובכל פעם נכשלתי, אי אפשר לנצח את הגורל. החלטתי שאם את עצמי לא אוכל להציל אז אדאג לכם
לפני שאלקח.
מה
שהכי הציק לי, יפה שלי, זה שאני לא מעשן, שותה וסה"כ בכושר טוב. אז איך נותר
לי כל כך מעט? איך?! נבדקתי אצל כל מומחה והתוצאות היו זהות, בריא כמו שור, אבל
הלכתי
לכל מומחה זה לא הסתדר, אז למה נשארו לי רק
ארבע חודשים. זה צחוק הגורל בכוח, יש תאריך אבל אין כיצד. הקללה הזאת גורמת שאני
רואה את חייו עד רגעיו האחרונים של כל אדם שמת. לא אתאר את התחושה אבל זה הדבר הכי
נורא שאפשר לחוות. ואני חווה את זה בכל רגע נתון, בכל יום אני מת איתם אלפי פעמים
מחדש.
אז
הבנתי למה נותר לי כל כך מעט זמן לחיות. אני מצטער אבל לא רציתי שאת או הילדים
תראו אותי במצב שאני נמצא. קשה לי לזהות מתי אני כאן ומתי אני עם המתים. הדבר
היחידי שקושר אותי לעולם הוא האהבה אליכם. אני מודה לך על המסע שעשית איתי, על
דניאל ועמרי ועל הכול. בזכות הקללה אני יודע שתחיו עוד זמן רב, ושהכסף מהאו"ם
יגיע אליכם בשלום. אני מצטער שהפכתי לחלש כל כך עד שלא יכולתי להיפרד כמו שצריך,
היום זה היום שאני אמות, הציוד מוכן ואני צריך את זה.
אוהב
תמיד, אבא".
