תמיד כשהרוח נוטה מערבה

את יודעת,

תמיד כשהרוח נוטה מערבה

מעבר לשדירת העצים:  ,

העצים שכה אהבנו

להתחבא תחת ענפיהם-

ואני עדיין מתחבא,

ורק את נודדת

הרחק הרחק לעבר

שמחשבותייך נושאות,

ומה בידי להציע לך-

שתשבי פה לידי,

שתחליקי

בידייך הענוגות על

קמטי העונג שביקשתי

לשרטט עבורך,

ואגב כך תישאי את עינייך

אל השלווה דמויית האושר

הממתינה לאנשים שכמותנו :

שהלוך הילכו כבר-

בכל השדות.

התרצי את נשיקתי

בצבעי פסטל

או שמא נהיה מתואמים

עם מה שזז

ומתנגן :

 כמו הריקוד האחרון-

באולם בו ניגן

הכנר הישיש,

ועיניו מצועפות-

בזכרונותיו שלו. 

מאז.