פרפר

גיא עבד במשטרה כמעט עשר שנים, וכבר ידע לבחון פרצופים של פושעים, הוא ידע לזהות אותם מרחוק, הריח אותם כמו כלב מאולף, קלט כל תנועה חשודה בעיניים עצומות כמעט, בשנה שעברה קיבל אות הצטיינות אחרי שסיכל שוד בסניף הדואר המקומי. לכן קשה היה לו להאמין שהדמות העדינה ששכבה במיטת בית החולים כשידיה ורגלה השמאלית נתונים באזיקים למיטה, רוצחת. למען האמת חשודה, חפה מפשע עד שלא הוכח אחרת. לרוע מזלה, כשניסתה לברוח מזירת הרצח קפצה מעל רמפה גבוהה ושברה את הרגל, הם תפסו אותה שרועה על הכביש חצי מעולפת נאנחת בכאב, ולפני שבכלל פצתה את פיה והובאה בפני שופט, ולפני שמנו לה עו"ד, קיבלה טיפול רפואי ונותחה שלוש שעות.

היום כשישב ושמר עליה תהה מדוע היא צריכה שמירה צמודה, הרי לא תוכל לברוח עם רגל מגובסת ואזיקים שקשרו אותה למיטה, החשודה ששכבה במיטת בית החולים היתה חיוורת כסיד, ומעורפלת הכרה לאחר ניתוח שספק היה לו אם היא בכלל יכולה לקום בכוחות עצמה מהמיטה. הוא שנא לשמור על חשודים, תמיד חשב שזה בזבוז זמן לשרוף שעות על גבי שעות לחינם, אבל התנחם בעובדה שלא טבע בעבודות ניירת ומארבים בשמש היוקדת בחוץ. ממקום מושבו יכל להשקיף על האחיות החתיכות שעבדו במחלקה, והמזגן הקריר בחדר גרם לו לנמנם בכורסא הנוחה. הוא קרא את התיק פעמים, רצח על רקע רומנטי במשרד שבו עבד הנרצח. שלושה יריות אקדח במרכז החזה, לא היה לו סיכוי המסכן. גם לא כשקצין הבטחון של המשרד בא וניסה להצילו מידיה כשהחלה הדרמה והוא צרח מעמקי נשמתו הגוססת. 'חזקה הקטנה הזו.' חשב לעצמו לעתים כשהביט בידיה הכפותות. הצליחה לשתק את קצין הבטחון במכה מהירה וחזקה מאחת מאומנויות הלחימה הרבים שהכיר. ועכשיו הם מחכים שיתעורר ויתן עדות. הוא השתרע על הכורסא הנוחה ועצם את עיניו, משנן בעייפות את נוהל קשירת אסיר לאזיקים, מנסה לשווא להדביק את הנוהל לאישה העדינה ששכבה במיטה חסרת אונים. "על הממונה לשקול בקשה מוקדמת לכבילה באזיקים אם יש סכנה כי האסיר יברח או ינהג באלימות. הממונה חייב לציית להוראת שופט ולא להסיר אזיקים מידיו של אסיר בבית-החולים."

כן, הוא יודע היטב את הנוהל. אבל איך לעזאזל יכל להתאים את הנוהל אליה? מסוכנת לציבור? אלימה? היא נראתה כל כך תמימה וילדה כשעיניה הנפוחות עצומות. והוא יודע לזהות פושע ממרחקים. הוא יודע!!  

לקראת חצות חש שהיד עליה נשען נרדמה כאילו נמלים קטנות בלתי נראות עקצצו את עורו. חריקה חרישית מכיוון הדלת גרמה לו להזדקף במהירות, הוא מצמץ. באפלולית החדר הצליח לזהות דמות נשית נכנסת וחומקת בשקט, כשקלטה אותו עצרה בהססנות מבוהלת מנסה להסדיר את נשימתה. גיא התרומם בניתור מהכורסא. "מי את, מי נתן לך להיכנס?" שאל. כעצורה היו כמה מגבלות שנראו לו טיפשיות כרגע, כמו מניעת גישה לטלפון מה שממילא כרגע לא יכלה לעשות, מניעת ביקורים על מנת למנוע שיבושי חקירה ובעיות אחרות. מה שנראה לו עכשיו רלוונטי היה מניעת ביקורים למרות שהיתה די רדומה אחרי חומרי ההרדמה, ונוהל הוא נוהל. "עצרי! עד כאן. אל תתקרבי."  

שם לב לפניה שנראו לו מוכרות כל כך, שיער קצר יותר אך אי אפשר היה לטעות. נדהם מהדמיון המושלם. "רוצה לראות את אחותי." אמרה האישה ועשתה צעד אחד קדימה בוהה באחותה בעיניים אטומות. גיא הבין שהן אחיות גם מבלי שהיתה צריכה לציין זאת, כל אחד יכל לראות שהן תאומות זהות. "אל תתקרבי ..." חזר בקול קשוח, ולא יכל להתעלם מגופה החטוב, מהגופייה הלבנה והצמודה שבהקה באפלולית החדר והבליטה את קעקוע הפרפר שעל השכם הימנית. בהזדמנות אחרת היה מתחיל איתה, היה מפלרטט איתה. אבל רק המחשבה על כך שהוא בתפקיד והיא אחותה עצרה אותו. היא התעלמה ממנו לחלוטין כשהתקרבה אל אחותה וליטפה בהיסח הדעת את כף ידה הקשורה באזיקים למיטה. להפתעתו ראה דמעה אחת בודדה שזלגה במורד לחייה. עברה בו מחשבה מטורפת לחלוטין להושיט יד ולמחות אותה, אבל השתלט על עצמו והרים את קולו, "אני מבקש שתצאי מכאן. זו לא שעה שבה את יכולה לבקר." וכמובן שזה בלתי אפשרי בלי אישור בכתב מהרשם כי מפקד בית הסוהר או סגנו אישר ביקור האסיר. אבל את זה הוא לא אמר. החוצפנית הקטנה המשיכה להתעלם ממנו, וגיא מצא את עצמו מתעצבן על חוסר התייחסותה, ובאותה שנייה גם להתפעל מהפנים הזהות לחלוטין של האישה ששכבה חסרת אונים במיטה, והאישה שעמדה לידה וליטפה את כף ידה. הוא התקרב בשתי פסיעות אליה ואחז בגסות בפרק ידה, מושך אותה לאחור... הספיק לראות את עיניה רושפות בזעם, עיניים חומות שהתיזו ארס, ושנאה. הספיק לשמוע את קולה הצרוד, צווחני משהו. בתת מודע שפתאום קהה , חש בעיטה אדירה בבטן מבלי שהיה מוכן לכך, שנייה לאחר מכן מכה משתקת בצוואר, ואז הכל היה חשוך. 

                                  *   *   *

במצב של תרדמת המידע חודר למוח בצורה חייתית היא יודעת שיש רעים ויש טובים, ושהחיים שלה תלויים כרגע באנשים שקושרים אותה למיטה, ובאלה ששמים עליה מסיכת חמצן. בהתחלה השתוללה ונלחמה באנשים שאחזו בה בכוח. עכשיו אפסו כוחותיה ופשוט נכנעה. היא הזתה, ערבוביה של חלום ומציאות... זכרה שתמר התקשרה אליה ובקול קר ומפחיד אמרה: "רצחתי אותו!" והיא מבוהלת לא הרגישה איך קריאה חנוקה נפלטה מפיה. "איפה את?" שאלה בבהלה. ותמר ענתה לה "אני במשרד... הוא כבר איננו."

"מה זאת אומרת איננו?" קולה עולה בטון היסטרי... זכרה שנסעה כמו מטורפת למשרד שלו... בדרך התקשרה למשטרה ודיווחה על רצח. היא זכרה שפרצה פנימה למשרד, מנסה לשכנע את עצמה שתמר צוחקת עליה ולא באמת רצחה אותו. ששניהם יושבים עכשיו וצוחקים על בדיחה לא מוצלחת. אבל המראה של גופתו המדממת שיתקה אותה בפאניקה מטורפת שעצרה את הצרחה שנתקעה בגרונה. תמר כבר לא היתה שם, רק הוא חסר חיים עם עיניים מזוגגות, ולידו במרחק של מטר שוכב גבר עם חולצה לבנה והלוגו "בטחון" מודפס על הכיס. הסירנה של ניידת המשטרה הקפיצה אותה ובהלה מטורפת חנקה את גרונה, פרצה את הדלת האחורית וניסתה להימלט. ברגע האחרון קלטה את התיק של תמר זרוק בפינה. אבל זה היה מאוחר מידיי, היא צנחה מטה. לא שמה לב לרמפה הגבוהה.

                                   *   *   * 

ולפתע ההכרה היכתה בו בעוז, הניע שפתיים בכבדות והשמיע קולות לא ברורים. ניסה לומר שהתחושה שלו מעולם לא הכזיבה, האישה העדינה במיטה לא רצחה, הוא בטוח, הרוצחת האמיתית נמלטת ברגע זה... אבל מנת הסם שקיבל כנגד הכאב ערפלה אותו ברכות מתוקה, והוא ניסה להתנגד לכניעה שבתחושה.

רפ"ק אביבי ניתק את הטלפון וגיחך בעייפות, "אתה שומע, גיא?" אמר. "קצין הבטחון נשבע שראה קעקוע של פרפר... בדקנו אצל נערת הקראטה, נאדה!! אין קעקוע. ביננו... מי לא היה מוכן להישבע שראה קעקוע פרפר אחרי מכה הגונה בראש? אני אישית הייתי מוכן להישבע שהיא מריה הקדושה. אבל כמה טיפשה יכולה אישה להיות ולהשאיר דווקא בזירת הרצח את התיק האישי שמכיל את תעודת הזהוי שלה...?  לא היה לה מזל לקטנה, הרמפה היתה גבוהה מידיי בשבילה."

גיא נרדם. ואיתו הכאב הנוראי.