"ופתאום בא החושך"

"ופתאום בא החושך"

סיימתי לקרוא הנחתי את הספר על השולחן
אבל לא הנחתי אותו באמת, הוא עדיין בתוכי. זה לא ספר שקוראים ומניחים בצד וזהו. הספר ממשיך ללוות אותי, הסיפורים האמתיים לא מניחים לי. אני רואה לנגד עיני את חיוכה של תמר ברז שנרצחה, אני רואה את פניה של גקלין רואס שמאז שבתה רינת נרצחה, העצב לא עוזב את עיניה.  אני קוראת על שרון, אחותו של יקי שלנו, שכל חסרונה היה שהייתה אישה טובה ולכן נרצחה. אני מביטה בפניו הצוחקות של אורגיל מועטי, רק בן שבע עשרה וחצי היה כשנרצח בגינה הציבורית... הוריו לא מפסיקים לבכות את לכתו.
ואני חושבת על הנשים העושות בקודש ונרתמו לעזרת המשפחות. כי הספר הזה הוא למענן. למען המשפחות שנותרו עם הכאב והאבל ואף אחד לא רואה אותן. הן שקופות.  הספר הזה בא להראות להגיד – הן אינןך שקופות המשפחות האלו. והספר הוא גם בשבילנו בשביל חברת בני האדם.
אני חושבת גם על תעצומות הנפש של גלי. לשבת עם האם להקשיב לאב, לאחות, לאשה...ולא להישאב עמוק מדי פנימה, להיות בפנים אבל גם לשמור על מרחק כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה.
שמונה שנים לוותה גלי את ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שמונה שנים היא עבדה לצדן של נשים מדהימות שתרמו לארגון. לא אפרט כי תקראו עליהן בספר.
במעשה רקמה עדינה מצליחה גלי לשזור את כל הסיפורים לכלל סיפור אחד, וכחוט השני היא שוזרת את עצמה בין כולם ויודעת מעשה אומן, לא להסחף פנימה ולשמור על זהותה שלה.
בקיצור – צריך, מה צריך, חייבים לקרוא כדי הבין את המציאות הזו של אלימות נוראה ובלתי נתפסת, של משפחות שנשארות ושל אנשים נפלאים שיודעים ורוצים לעזור.

היום פתחתי את עיתון הארץ, שמגיע אלי בכל בוקר וכמה נפלא היה לגלות את פניו של הספר מחייכת אלי מתוך מוסף "ספרים".