היה זה אמצע השנה כמעט. במהלך שיעור אנגלית, בכיתה י"ב, בבית ספר במרכז הארץ נכנסות סוערות ונרגשות לכיתה היועצת החינוכית של בית הספר ומחנכת אותה כיתה, ומבקשות ממני לאסוף את חפציי ולהתלוות אליהן. המחנכת מתפלאת כשרואה שכל מה שנותר לי לקחת כולל עט, דף ותיק שקטן מדי להכיל את כל מה שאמורים להביא בשנה כל כך חשובה, הלא היא השנה האחרונה ללימודים בתיכון. " אלו כל הדברים שהבאת היום"?, היא משתוממת, ואני רואה את חצי החיוך שמסתמן לה בפנים. אני מרגישה קצת נבוכה מהמעמד, כל הכיתה מסתכלת עליי, ואני מספיקה בזווית עיניי לראות את המחנכת מדברת בחיתוך מהיר ונסער בשקט עם המורה לאנגלית. הן יוצאות מהכיתה ואני אחריהן, לא לפני שזורקת חיוך לחברות שלי שאומר- " אני לא מבינה מה עשיתי, בטח תפסו אותי אתמול כשהחלפתי את שיעור ספרות בירידה לים, שנמצא ממש מאחורי בית הספר, רק צריך לקפוץ מעבר לשער". אני סוגרת את דלת הכיתה מאחורי ופונה אל המחנכת והיועצת שעדיין בקושי מצליחות להסתיר את התרגשותן. היועצת פונה אליי בטון מרוכך, " קיבלנו כרגע שיחת טלפון מהמשפחה, אביך בבית חולים, ודודייך בדרך לאסוף אותך, נלווה אותך לכניסה עד שיגיעו". אני נעצרת שנייה, מסתכלת על המחנכת שמנסה להראות שלווה ולחייך אליי, אך לא באמת מסתכלת עליי. אני מבולבלת למשך כמה שניות, שעד היום נראות לי כמו שעות, ומתעשתת. פרץ שאלות ממטירות את פי, ואני דורשת בגמגום לדעת, לחקור, הרי זה נורא מוזר למה שיקראו לי באמצע היום?, זה כל כך לא מתאים לאמי לא להודיע לי דבר שכזה, ועוד לשלוח קרובי משפחה אחרים. אבי היה מספר פעמים בחייו בבית חולים בנסיבות שונות ומעולם לא הוציאו אותי מהלימודים באמצע היום. היועצת קוטעת אותי ומנסה לענות על חלק מהשאלות, " הוא במצב מאוד קשה, לא ברור בדיוק מה מצבו, אין מה לדאוג, אך את צריכה לגשת לכניסה לפגוש את קרובי המשפחה". היא מניחה על כתפי את ידה, אנחנו מתחילות לרדת לקומת הכניסה של בית הספר, והמחנכת בינתיים חוזרת לכיתה. לא הספקנו לרדת יותר ממספר מדרגות ודלת הכיתה שלי נפתחת, ובקלות אפשר לשמוע את ההמולה בכיתה. אני עוד מספיקה לראות את המחנכת שלי יוצאת מחובקת עם החברה הכי טובה שלי, שממררת על כתפיה בבכי כאוב. אני נעצרת לרגע, מסתכלת עליהן לכמה שניות וחושבת בציניות שהעולם אירוני, אבי במצב קשה בבית חולים והיא פורצת בבכי כי החבר הנוכחי שלה בשעתו, לא עונה לה כבר שבוע לטלפונים. זה הספיק לי. אני יורדת במהירות לכניסה, היועצת מחבקת אותי ומודיעה לי שתהיה איתי בקשר ושהכול " יהיה בסדר ". עודני מבולבלת לפשר היחס האימהי והחם שמפגינה היועצת, כרומז לכך שעוד רגע כבר אדע את מה שכבר ידעתי בלי מילים. אני נכנסת למכונית של קרובי המשפחה, דודי ואשתו, שאינם מביטים בי, ואף לא זה בזו, שואלים אותי לשלומי. נסיעה שאורכה דקה, דמעות של שנה. כשהבחנתי בשינוי כיוון הנסיעה, התעניינתי מדוע אנו נוסעים לכיוון הבית ולא לכיוון בית החולים, הם פוטרים אותי בשקר, " צריך לאסוף את אמך מהבית". הספיקו לי שבע עשרה ועוד חצי שנים בשביל לדעת שאם קורה משהו לאחד מבני משפחתה הקרובים, היא לעולם לא תחכה לאיזו הסעה. עכשיו אני כבר מאשרת לעצמי את מה שכבר הבנתי קודם.
כל חיי לא אשכח את המבט שלה, ההמום, המרוחק שניבט אליי כשנכנסנו הביתה. בעוד דודיי מודיעים לה את מה שכבר גילתה בטעות ממש במקרה, קודם לכן כשעוד הייתה לבדה בבית, אני שומעת על כך בהכרזה, ולא בהרגשה כמקודם, מרגישה לחץ לא מוכר בבטן וכאב חד מפלח לי את הגוף, ואני נותרת בדלת. מה לעשות?, לבכות?, לרוץ אחרי אמא?, אני רצה החוצה ומתקשרת לחברה היחידה שהיה לה פלאפון אז, והיא כבר מוכנה עם הבכי, יחד עם כל שאר החברות.
ידעתי שאחותי, הקטנה ממני בשנתיים, אמורה להגיע הביתה, ואחותי הגדולה ממני בכמה שנים גרה הרחק בצפון ועוד לא הספיקו להודיע לה, אך היא תגיע לבסוף. ידיעות אלו הקשו עליי, ברחתי לגינה הקרובה לביתי וחיכיתי לחברותיי שיגיעו. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם המשפחה הכי קרובה שלי. עד היום אני לא מבינה איך קרה שדווקא עם האנשים הכי קרובים אליי, שבדיוק כמוני חוו את אותו הכאב, ועמדו באותו משבר ומצב לחץ נתון, הייתה קשה לי מנשוא רק המחשבה של להיות בקרבתם. אפילו לאחר כשעה, כשאחותי הצעירה הגיעה הביתה ובכתה וביקשה מאחת החברות שלי שתיקח אותה אליי, אני סירבתי בתוקף. אף התקשרתי לחבר שהיה לי ושבאותה שנה נפרדנו, לספר לו, אלי "לנצל" זאת לנחמה ואולי לקצת אהדה ממנו. העיקר לא להתמודד עם המשפחה הקרובה.
לפרקים חזרתי הביתה עם חברותיי, כשכל קרוב שהתפרץ בבכי ובצעקות לבית, דחף אותי חזרה לפינה שלי, בגינה. פרטים רבים אחרים מאותו יום איני זוכרת, או לפי הבנתי בשנים מאוחרות יותר, כנראה שאיני רוצה לזכור.
לאחר השבעה, חזרתי לבית הספר ולעבודה בה עבדתי בשעתו. ההתמודדות עם החזרה לבית הספר הייתה קשה ומעיקה, הרגשתי שונה ובודדה, למרות שהוצע לי עזרה מהרבה חברים ובנוסף מהגורמים השונים בבית הספר. הוצע לי להיפגש עם היועצת, ואם יש צורך עם גורמים נוספים בבית הספר או מחוצה לו. עדיין הרגשתי בודדה, במיוחד בשבוע הראשון כשחזרתי כשכל מה שיכולתי להרגיש זה את כולם אבל כולם מחדירים בי את עיניהם כסכינים, והמבטים אותם מבטים, מרחמים.
מבחינת לימודים, סיימתי את הלימודים בביה"ס התיכון באותה השנה, בסלחנות מה מצד רוב המורים, דבר שידעתי שאוכל "לנצל" לטובתי, וכך עשיתי. סיימתי את הלימודים כמעט עם בגרות מלאה, ולאחר הצבא השלמתי את תעודת הבגרות בהצלחה מרובה.
בבית, המצב היה קשה מנשוא. אמי, שהייתה החזקה ביקום האמהות כולו, התפרקה לחתיכות, כל דבר היה מזכיר לה אותו "שהלך והשאיר אותה פה לבד עם הכול". אחותי הצעירה נצמדה לסינרה לפחות כחצי שנה או יותר, וזכתה לביקורות נוקבות מצידי, כגון, שהיא אינה מסוגלת להתמודד עם המוות, ועליה לקבל את העובדה הקיימת ולצאת סוף סוף מהבית!. היא, בתגובה, הייתה אומרת שאני זו שלא מתמודדת נכון, ועצם זה שהחלטתי שאם אחזור לעבודה אחרי שבוע ולרצץ הבילויים השבועי שלי כאילו כלום לא קרה, אז אני זו שלא מתמודדת כראוי.
בשלב מסוים, אחותי אט אט החלה לצאת לחברות, ועם הזמן חזרה גם לחייך. בערך באותה תקופה, אני, שהפגנתי לכולם שהכול תקין ובסדר, הפסקתי לאכול פתאום ביום בהיר. הייתי מספר חודשים לפני הגיוס לצבא, ואני אפילו זוכרת את התאריך. עד היום זו הייתה התקופה הכי מלחיצה וקשה שעברתי בחיים, ובתקווה שהכי קשה שאאלץ לעבור עד סוף ימיי. מצאתי את עצמי זורקת אוכל לפח כשאמי לא הסתכלה, אני!, שתמיד עוררתי קנאה בקרב חברותיי, על כך שמצליחה להישאר רזה. התחלתי לשקר בלי סיבה בקשר לענייני האוכל. יצאתי באמצע הבגרות האומנות כי הרגשתי ברע. כמובן קשה מאוד לשרוד מבלי לאכול כמעט חודשיים...
הייתי נשארת לשכב במיטתי רוב היום, למעט ההכרח. אז גם נפרדתי מהחבר, שהכריח אותי בשעתו ללכת לדבר עם פסיכולוג. אז הלכתי, וכל מה שעלה בשיחה אחרי חמש דקות מתחילת הפגישה היה, כמה מפתיע, אבי.
לאחר תקופה, אמי ואחותי הגדולה, שהיו מאיימות עליי מספר פעמים ביום שיאשפזו אותי על משקל נמוך, ושלא יגייסו אותי לצבא, מה שאם יקרה " אביך ממש יתהפך בקברו, את חייבת להיות בצבא, ועדיף קצינה כמו אחותך הגדולה, את יודעת שהוא היה ממש גאה בה אז". בסופו של דבר, הבכי של אמי עורר אותי, הכאיבו לי דבריה, " אני לא אהיה מוכנה לאבד גם אותך, גם את בתי". בנוסף, נהייתה לי מוטיבציה גדולה מאוד כשהבנתי שעליי להתגייס לצבא ויהיה מה, זה הכרטיס שלי לברוח מהבית הזה. לברוח ולא להתמודד עם הלחץ הזה שיש שם.
התחלתי לאכול, טיפין טיפין כל יום. לאחר מספר חודשים חזרתי למשקל סביר והתגייסתי לצבא, לשירות מלא, רחוק מאוד מהבית. המרחק הקל עליי למרווח ואף הקל את ההתמודדות עם העניין, רמת הלחץ ירדה. לטיפול פסיכולוגי ממושך עד היום לא פניתי. עליי לציין שבדיעבד אולי זו הייתה טעות, כי למרות העובדה שרוב השנים הייתי ועודני מספיק מחוזרת, ומספיק אוהבת, עדיין קשה לי מאוד להתמודד עם בני המין השני. ברבות השנים גם הבנתי שיש קשר חד למות אבי, במיוחד לגיל בו הייתי כשזה קרה, גיל ההתבגרות בשיאו. ייתכן ועקב כך נוצרו אצלי בעיות בתחום האישי שבינו לבינה, שכנראה יש עוד מקום לפתור.
עוד יום בחיים. זכרון עמום חזק.
