לצאת מהבועה

 

"את כל כך תמימה" אומרים לי כולם.

"תפסיקי לחיות בעולם של דובוני-אכפת-לי".

 

פעם עוד יכולתי להתעלם מאמירות אלו. תמימה או לא, זו אני. בסך הכל ילדה, מותר לי לחיות בעולם וורוד. אבל עכשיו, כשאני מתקרבת לגיל 18, המשפטים האלו מטרידים אותי יותר ויותר.

 

תעודת זהות, רישיון נהיגה בדרך, בגרויות אחרונות, צבא בפתח.

ואני כבר לא יכולה להאחז בילדות של פעם.

 

הילדה שבי אוהבת את העולם. היא אוהבת לחייך, לשמוח, ללכת לרקוד ריקודי עם. היא אוהבת לשים נוצות בשיער, לחשוב חיובי, להתעלם מהצרות שפוקדות אותנו יום יום. היא שונאת לקרוא עיתונים, לא אוהבת מתמטיקה, ומתרחקת מכל אותם דברים שגורמים לה לחוש אנרגיות שליליות. בכתבות שלה לעיתון בית הספר, היא משתדלת לכתוב רק על נושאים כייפים ושמחים, והיא לא רואה בזה שום דבר פסול.

 

אבל הסביבה מנסה לשנות אותה.

"את כבר לא ילדה... מה תעשי כשתצטרכי להחזיק נשק? תגידי שהוא עושה לך רע? מה תעשי כשיחתכו אותך בצומת? תתחילי לבכות? מה תעשי כשיפטרו אותך מהעבודה? תכתבי על זה סיפור מרגש?".

 

ולכו תסבירו לכולם, שזו אני.

כך תמיד הייתי, וכך תמיד אהיה.

 

אני מודעת לעובדה שעם הזמן, אנשים משתנים. אני יודעת שככל שאתבגר, יתחזק הקשר שלי לדברים המציאותיים והפחות נעימים. אבל למה לנסות לנתק אותי מעולמי, אם אני עדיין לא מוכנה?

 

אני אוהבת את העולם שלי. אני רואה בעיקר את הדברים הטובים, אני מעריכה כל שיחת טלפון קטנה וכל חיוך של חברים. אני חיה בשלווה מוחלטת עם עצמי, ולא מתייסרת שעות במחשבות של בני נוער ממוצעים. אני חושבת שכל דבר קורה לטובה, ומנסה להיות הכי אופטימית שיש.

 

אבל אז באים האנשים האלה.

מורים, מדריכים, לעיתים אפילו חברים.

קוראים לי "לצאת מהבועה", "להתחיל לחזור לקרקע".

 

ובמקום להקשיב להם, אני רק מחייכת חיוך קטן,

ובתוך הראש, אני שוב באותו עולם וורוד ויפה שלי.

כי אחרי הכל- הכל נמצא אך ורק בתוך הראש שלנו. אנחנו מייצרים לנו את עולמנו, וזכותנו לחיות בו.

 

אף אחד לא יגיד לי להיפרד מעולמי היפה,

אף אחד לא יכריח אותי לקרוא על פיגועים בטורקיה,

אף אחד לא ישנה לי את הנושא של הכתבות לעיתון בית הספר.

 

טוב לי עם עצמי,

טוב לי לשדר רוגע ואופטימיות,

טוב לי להיות תמימה, מנותקת.

 

וכך אהיה.