את כל הציורים צייר יצחק

הקישוטים והציורים לחג קשורים , מחוברים  ומונחים  בצורה כזאת שהם  נשארים  באוויר, בלי שיהיה משהו מתחתיהם, מביטים על אימא שלי שמחזירה להם חיוך.

"את כל הציורים והקישוטים עשה יצחק". היא אומרת, נהנית מהקישוטים  שמוצגים  לראווה מן התקרה של חדר האוכל בבית האבות.

"מתי הוא הספיק לצייר". אני שואלת את אימא.

"לכבוד החג". היא עונה לי.

אני שומעת את המדריכה החרדית מספרת לקשישים הישֵׁנים, חלקם בוהים לחלל כמו אימא שלי, איזו אגדה לראש השנה.

"הקוֹל הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם, ונִשְׁמַע מִקָּצֵה  הָעוֹלָם ועַד סוֹפוֹ. וּמִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, מְעַט לִפְנֵי סִיוּמָה, הוּא עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ, מִתְחַזֵּק והוֹלֵךְ...".

"תוכלי לנסוע לשם"? שואלת אותי אימא.

"לאן לשם"?

"לא זוכרת".

"מאד אהבו את יצחק". אומרת אימא.

"איך את יודעת". אני מנסה לגרום  אצל אימא התגלות של  משהו שהיה נסתר מעַיִן כמו  רגש, מחשבה או תגובה , שרדומים אצלה.

"מה שלום אימא, היא עוד מניקה, היא שמחה איתך". ברגע זה ממש, אני כבר לא יודעת על מי היא מדברת, איזו אימא ואיזו מניקה. אני עוד פעם, עושה מאמץ כדי לאתגר  אותה  לדבר.

"גל הייתה כאן אצלך לפני יומיים". אני אומרת לה ומנסה לשמח אותה שנכדתה האהובה ביקרה אותה.

"אני לא יודעת למה היא באה לאכול אצלנו".

"היא באה לבקר אותך ועזרה לך לאכול".

"אני חושבת שהיא באה לשחק בינגו".

"באמת ככה את חושבת". אני אומרת לאימא.

"אני לא זוכרת, הלכתי לישון, אני מתעייפת, ישנתי מהבוקר עד שאת באת".

שמים לאימא ציור מֻתְוֶה שנערך ותוכנן בקווים כלליים, שהיא צריכה למלא בצבע את הדמות.

"החברה של... איך קוראים להם"... אחר כך קו החשיבה מנותק, לא יודעת מה רצתה להגיד לי אימא שלי.

 ישיבתה בכיסא הגלגלים לא נינוחה לקראת סוף ביקורי  החלה לאבד את סבלנותה,

יש לי גְּרֶפְּץ  (גיהוק) אומרת לי אימא. אני מוציאה מהתיק לכסניות  נגד צרבת ונותנת לה לַכְסָנִית ומורה לה ללעוס אותה.

"אני צריכה מים לכדור". היא אומרת לי.

"תלעסי, רק ללעוס, אסור עם מים". אני מסבירה לה.

"את צריכה לראות את אחותך, כשהיא לוקחת משהו לשחק, היא לא רואה את אף אחד, והציור לא מעניין".

כשאחת המטפלות מרקדת לפני הקשישים לפי מוסיקה של אייל גולן, אומרת לי אימא.

"הכול תוצרת גרמניה".

"מה תוצרת גרמניה"?

"כל מה שיש כאן, שולחנות, כיסאות, גם הילדים".

כשהמטפל מגיע אל אימא שלי עם השאלה הרֶטוֹרית, שאלה שהתשובה עליה ידועה מראש, שאלה הנשאלת לא לשם קבלת תשובה, אלא כדי להבליט ולהדגיש עניין מסוים.

"לאה, מי זאת שיושבת לידך".

 ואמא התרגלה אליו, מנסה לסדר אותו ואומרת לו.

"היא סתם נדבקה אלי, אני לא יודעת". אחר כך חזרה בה  מדבריה ומכוונתה, לאחר מחשבה או כאילו  התלבטות.

"אתה יודע שזו חנה שלי". חייכתי ונשקתי לה. גאה בה איך היא מתעתעת מרמה, מוליכה  שולל, "משגעת", ומבלבלת את המטפל הזה שבאופן קבוע, מציק לה עם השאלה הזו.

ליד השולחן של אימא יושבת קשישה שגם לה קוראים חנה, היא צועקת עלי בערבית מרוקאית. שושנה הקשישה עם הטלוויזיה שדוברת ערבית ברמה של שפת אם, צועקת עליה שתפסיק עם הצעקות שלה, מתפתחת תגרה לשונית בין חנה ושושנה, אימא שלי כבר עצבנית ורעבה, צועקת על שתיהן "שקט".

אחר כך פונה לשושנה.

"לא ראית אם אבא הגיע"?

שושנה  לא מבינה בכלל מה רוצה אימא ממנה, המוסיקה של אייל גולן רועשת, חנה הזקנה משתוללת עם צעקות בערבית מרוקאית.

ואת אימא אני מנשקת לפרידה.