ליקקתי ברעבתנות את השוקולד מהארטיק שקניתי בדוכן הרכבת, כשהנייד
שלי צלצל, על הצג רשום יצחק.
עד שהוצאתי את הנייד מכיס התיק, הנחתי את הארטיק על נייר העטיפה שעטף אותו,השוקולד הספיק להימרח על נייר עטיפת הארטיק ופוזר בשכבה דקה על השולחן ליד הדוכן שברכבת. שמחתי לקבל שיחות מאחי, בטח עוד אחת משיחות הטלפון שאנו מנהלים לאחרונה.
רגילה לשמוע את קולו.לפני שתגיעי ללימודים תתקשרי לאורנה, ודאִי שהיא בבית. ותחכי עד שאבוא, בזמן שבין שהותך בביתי עד ללימודים תאכלי משהו.
דקה של שקט עד שחידש את דיבורו.
"אורנה נפטרה".
"מה... מתי...לא נכון..."
"בבוקר, מצאו אותה במיטתה מתה".
"באיזו שעה"?
"מה זה משנה, היא כבר איננה איתנו".
לפני שיצאתי אל הרכבת הסתובבתי בשוק ההומה מאדם, הרוכלים שרו בקולי קולות, פרסמו את מרכולתם, אוהבת לקנות תותים מהשוק 2 ק"ג ב 10 ₪ בלי כסף. 10 ₪ שנוזלים לי בין האצבעות ומטפטפים את האדום הזה בסלסילה מהפלסטיק, על המשטח שעליו התותים, הרוכל הכניס בלחץ כמות גדולה של תותים לתוך הכף השטוחה, שגרמה ליד המונפת שמשהו בתותים יהיה צפוף ודחוס יותר. הם נראו טריים וצבעם מבריק, אף פעם לא חשבתי שהברק הזה הוא הריקבון שתותים לא יכולים לסבול את חומרי הריסוס שמכבירים עליהם "באהבה כל כך גדולה". עד שאני מגיעה עם הסלסילה לביתי, צריכה לעמוד ליד הכיור כשהמים נוזלים על התותים, ממיינת רק את התותים הפריכים שהריסוס לא צרב, המית והרקיב בבשרם. כל פעם שאני עוברת בשוק, האדומים הקטנים האלה חומדים לצון מול עיני.
ועכשיו היא מתה.
מחשבותיי שטות על גבי הזיכרונות.
רעש שקשוק גלגלי הרכבת הקצוב נשמע עקב טלטול חוזר בחיכוך במסילת הרכבת.בספסל מולי ישב איש חרדי, הוציא מֵאַמְתַּחְתּוֹ את סידור התפילות ושקע בתפילה, אולי הוא רואה את פניה ומתפלל שתכנס הישר לגן הָעֵדֶן הָאָבוּד שיש בו אושר ונחת שלא יפריעו את מנוחתה.
רציתי לשאול את אחי המון שאלות, יראתי להטרידו, רעד קולו בטלפון רדף אותי, ראיתי בעיני רוחי את מֵחוּשֵׁיהֶם המדאיגים של ילדיו וגיסותיו וחבריה וחברותיה מכל הארץ, אלה סיפקו את הריקנות, והעדר החיים שבאו כתוצאה מדיכאונה מחרדת המוות, שבאה אחרי שנים שהמחלה קיננה בגופה, והמחלה הזאת הייתה כמו ציפור שנודדת מגופה, מאפשרת לה לחיות ולחוות את העולם הגדול ותמיד חוזרת לקנן ומכינה קינים בכל חלקי הגוף, בחוצפה כזו. כשהסתמנה שנה ברוכה חפה משיעול וסימניה הראשונים של הבראה ניכרו אף שאינם ברורים , שנה ברוכה שאחי לקח אותה לכל מקום שהדעת סובלת, לטיולים ברחבי הארץ, לתאילנד לפריז ונהנו להם באהבתם כשהילדים גדלים בצל החיים עם ההפסדים והניצחונות שפעם נראו כל כך חשובים, והכל נעלם כאילו לא היו יותר, בסופו של דבר לא משנה מאיזה קרב על החיים היא הגיעה, או באיזה צד של החיים היא הייתה, כבר לא ישנה אם יפה או חכמה.
את אורנה הכרתי כשבאה פעם ראשונה אלי לביתי כשאני חובקת כבר שני פָּעוֹטוֹת. שניהם, היא ואחי נערים בני ארבע עשרה וחמש עשרה, היא הייתה חייכנית כזו, עדינה, היא הייתה חזקה וברורה דבר שכבר אז אפשר היה להבחין שהיא לוקחת את העולם על כתפיה, ואחי היה כרוך אחריה בָּעֲבֻתּוֹת סבוכות ומסועפות.
ראיתי אותה לפני זמן קצר, כמעט ולא זיהיתי אותה, רזה מאד, בקושי מדברת, תלויה בסובבים אותה.
ולפתע, עולות לפני השנים שהיינו מדברות לתוך הלילה כשאני מבקרת בביתם, והיא מספרת לי על חוג למודעות עצמית שהצטרפה אליו ומה שזה עושה לה, החיים ללא משמעות הם לא חיים עבורה, בין אם אחי מוכן לזה או לא. היא אמרה לי:
"יום אחד החיים האלה יגמרו, לא נראה יותר זריחות, לא שקיעות, לא דקות, לא שעות ולא ימים".ואז עוד לא הייתה חולה, אפילו אימא שלה עוד לא חלתה, שתינו היינו יושבות על כוס קפה וסיגריה, פורטות עַל אוֹתוֹ מֵיתָר שבות ומתמקדות באותו עניין. הצבירה הזאת של הדברים היקרים או הנשכחים, הכול יעבור אל מישהו אחר, המוניטין והכוח והבריאות יתנדפו, לא ישנה מה היה לנו, או מה היינו חייבים, הכעסים שלנו, השנאות, התסכולים, הקנאה, כולם ייעלמו. כך גם התקווה שלה, השאיפות, התכניות ורשימת המטלות, הכול התפוגג מול עיני.
אז מה כן ישנה? לא מה אורנה השיגה, ולא מה שבנתה, אלא מה שנתנה, לא ההצלחה שלה, אלא התשובות שלה, מה שישנה לא מה למדה, אלא מה שלימדה, מה שישנה, כל מעשה של יושרה, חמלה, היא העשירה ועודדה אחרים. מה שישנה, אלו הזיכרונות שיישארו אצל אחי וילדיו ואצלי ואצל אחיותיה ועוד רבים שאהבו אותה.
מה שישנה, כמה זמן אורנה תיזכר, בידי מי ובשל מה. במשך כל חייה אמרה:
"לחיות חיים בעלי משמעות אינו משהו שקורה במקרה, זה לא עניין של נסיבות, אלא של בחירה".
