"בשמונה וחצי ליד השולחן במטבח." אני קובעת פגישה עם בן זוגי, מזמן לא שוחחנו על הא ועל דא. חטפתי התקף אמביציה, הרגשתי שבממוצע אנחנו משוחחים קצת פחות מדקה במקרה הטוב. בדקתי, חקרתי. מקסימום דקה וחצי, אפילו הטקסט היה ידוע, ומוכר מראש. וזה תמיד התחיל ב – "מי ייקח את הילד מהגן?" והסתיים ב – "צריך לקבוע לו תור אצל רופא שיניים." הגעתי למסקנה, שאם בני זוג יכולים לנהל שיחה של שבע דקות ביום בממוצע, הם במצב טוב. אתגר של ממש, חשבתי ברגע של הארה, אני אשבור את השיא של שבע הדקות, הבטחתי לעצמי. בשעה שש בערב רחצתי את הילדים, בשבע פיטמתי אותם בארוחת ערב מעשה ידי להתפאר, השקעתי מחשבה מיוחדת בחביתה מטוגנת היטב עם רצועות בצל. לקראת שמונה פיתיתי אותם בסיפור של לפני השינה, אפילו הסכמתי שיבחרו בפעם המאה את הסיפור על שלגיה ושתי אחיותיה החורגות, הם תמיד מרגישים בטוחים עם סיפור מוכר. וכשזה גם לא עבד, פצחתי בכמה שירי ערש, כי חשבתי לעצמי שהשינה היא המקום הטוב ביותר לברוח אליו מהזיופים של אמא. חשבתי, אז מה אם חשבתי? מי מהזאטוטים בכלל הקשיב לקולי המסתלסל?
כשסוף סוף אחרון הלוחמים שכב לישון, ואם לדייק – הושכב לישון, אני מגיעה בדקה התשעים לפגישה המיוחלת. שמונה ארבעים, איחור אקדמי. ומי מדייק כשיש ילדים? העיניים של שנינו עייפות ומרוטות, הדבר האחרון ששנינו רוצים ממש זה, להיכנס למיטה ולהתעטף בזרועות השינה. אבל אני דבקה במטרה שלשמה התכנסנו. "אז איך בעבודה?" שאלתי. והוא עונה בחיוך עייף, "בסדר, אתמול הציעו לי..."
"אתה שומע?" אני מפנה את ראשי בחדות לעבר חדר הילדים, עדיין לא קמה ממקומי, כל כך נוח לי על הכסא במטבח. "מה?" הוא עונה נינוח. "מישהו בוכה?" אני אומרת.
והוא עוצר לרגע, מקשיב, מטה את ראשו ברוב חשיבות. "לא." הוא אומר החלטי לגמרי.
"אז אתמול הציעו לך..." אני מפגינה הקשבה והתעניינות.
"הציעו לי..." הוא ממשיך.
"אתה לא שומע כלום?" אני יכולה להישבע ששמעתי איזו יללה, ולא של החתול המעצבן שלילה אחרי לילה החליט שהוא מתיישב מתחת לחלוני כדי להשמיע קולות של חרמנות חתולית.
"מה?!" הוא מתעקש. "אני לא שומע כלום!" הוא מביט בי בהערצה על הכישרון שלי לשמוע קולות שאוזניים רגילות לא מסוגלות לשמוע. או לחילופין אלה שסובלים משמיעה סלקטיבית.
אז אני מנסה להרגיע את המתיחות שבשרירי, מנסה להרפות. אבל ברגע האחרון מנתרת מהכיסא. "תמשיך, אני מקשיבה." ממשיכה להיות נחמדה, אבל קמה והולכת לכיוון חדר הילדים רק כדי להיווכח שהוא צדק. אז אני חוזרת מעט מובסת, זוכרת שאני עייפה, וזוכרת שהכלים בכיור נחים בערימה הנורמטיבית שלהם. הוא נעלם.
"איפה אתה?"
"פה..." עונה לי. "רק מסתכל על משהו במחשב." כן, והוא נראה די מתעניין במודעות מכירת החיסול של מכונות כביסה שסוחטות במהירות של שש מאות סיבובים בדקה. אז אני מחכה... ומחכה.... "אבל, הקפה מתקרר, ועברה כבר דקה." אני מתלוננת לבסוף.
"כן, כן... אני בא." אבל עדיין מתעניין הבחור שלי. אז שיניתי את מקומי לידו, ליד מקומו מול המחשב. "נו, הציעו לך..." אני מתייאשת אבל מחליטה להמשיך את השיחה ויהי מה. עוד לא אבדה תקוותינו...
"רגע, רגע...אני כבר מסיים, " הוא מנסה להיות נחמד כמוני ולא להתייאש. "הנה... זהו... אז, את שומעת? הציעו לי..."
פתאום כמו אות מוסכם מראש, שנינו מרימים ראש לשמע קול... וזה לא החתול, נשבעתי. "עכשיו מישהו בוכה!" אמרנו שנינו. מי אמר שאנחנו לא מתואמים? מי אמר שאנחנו לא מכירים אחד את השני? מי אמר...? "רגע, אני אלך..." אני מתנדבת. אבל כעבור שעה, אני לא זוכרת מה קרה בינתיים, ומי האחרון שהלך לראות מה קורה עם הילדים, באיזשהו שלב התחיל להישבר לי... אני שומעת את קולו של בן זוגי כמו מתוך חלום. "מאמוש..."
אני פוקחת עין אחת ומציצה אליו. "מה קרה? מה...?" מחניקה פיהוק. "נרדמתי? עברה שעה? למה לא הערת אותי?" אני מבכה את הזמן שאבד ואת השיא שלא נשבר.
והוא בטון מרגיע, כל כך מרגיע שבא לי לעצום עיניים שוב. "לא נורא, מותק." הוא לוחש לפני שאנחנו עוברים למיטה, ומחניקים עוד פיהוק ארוך וקולני במקצת. "לא נורא, אחרי הכל מחר יהיה יום חדש..."
