עוד יום אחד/דויד סמוכה

בס"ד                                                                             16.2.2011

עוד יום אחד/דויד סמוכה

במשך שנה היה שמחה וייס,

בגטאות דכאו ובבוכנוולד,

אליהם הוגלה מצ’כוסלובקיה.

לאחר שכל משפחתו,

הוריו תשעת אחיו נהרגו לעיניו.

שמחה נער בן  15 שנה,

עודד את עצמו ואת חבריו.

כיצד לשרוד, לחיות ,

לעבור את התופת על אף ולמרות.

הוא אמר ושינן,

בכל יום,

עוד יום אחד!......

הוא אמר לעצמו,

 בכל יום שעבר,

עוד יום אחד!......

הוא אמר לחברו שדעך,

תחזיק מעמד,

עוד יום אחד!......

עוד יום אחד!.......

חברו לא שרד,

אך שמחה וייס ניצח,

יום אחר יום.........

עד היום הגדול,

היום שציפה לו מכל,

לצאת מהגטו,

לצאת לחופש לדרור.

שמחה עוד חי,

אוד מאפר מוצל.

עלה לארץ לאחר המלחמה,

לבד ערירי ובודד,

פילס דרך שרד והתמודד.

למד בנהלל התגייס ונלחם,

נפצע ובבית החולים,

 לביקור לא זכה.

הבריא  וחזר לשדה המערכה.

הדריך ב"מקווה ישראל".

המשיך ונלחם בכל מלחמות ישראל.

לאחר שוך הקרבות,

הקים משפחה לתפארת.

ילדים נכדים ונינים,

אישה אצילית ירושלמית,

 דור עשירי נשא לאישה.

עוטפת אותו ומפנקת,

יחד עם ילדיו חתניו וכלותיו.

שמחה וייס היום בן גבורות,

גיבור אמיתי של מלחמת דורות,

שכב לידי חולה חינני,

סיפר לי בצלילות כמו חי מחדש,

על ימי האימה והתופת שחש,

איך כנער שרד וניצח .

בנה מדינה נלחם  ונִבְנָה.

אני שמעתי אותו מרותק,

לא פעם דמעתי,

שמעתי עֵד שסיפר מה עבר,

ללא תיווך ללא סינון,

באופן ישיר ללא עריכה.

אמרתי לשמחה,

 שאני גאה בו ובחבריו,

על עברם על סיבלם ועל פועלם,

אני רק בוש כאזרח המדינה,

שלא נותנת להם לחיות בכבוד,

"גזלה" את כספם כספי שילומים,

(שמחה מקבל "רנטה" של 1800  שקלים,

על השמדת הוריו ותשעת אחיו,

המדינה גזלה את "כבשת הרש".)

אני מצדיע לך שמחה וייס,

שכני למיטה ומאחל לך רפואה שלמה.

שמח שהשתחרר מבית החולים יום לפני,

מאחל לך בריאות איתנה.