הים תמיד סקרן אותה. המים המרשרשים, הגלים המתנפצים בקול על הסלעים החלקים, קרני השמש החמות שחודרות בקושי אל שכבת המים הקרירים.
היא אהבה לשחות, לצלול ולהתפרע בתוך הים. לא הפריע לה המלח ששרף בפה ובעיניים, ולא הפריעו לה הדגים. היא שהתה בים שעות על גבי שעות, נהנית ממגע המים על עורה.
הוריה ידעו שהמתנה האידיאלית עבורה- היא קורס צלילה. וכך היה. היא עברה קורס צלילה מקצועי ולמדה לשהות מתחת לפני המים במשך זמן רב.
מאז אותו הקורס- חייה השתנו. היתה פוקדת את הים יום-יום, מצוידת בציוד הצלילה ונכנסת למים. בוחנת את קרקעית הים, את היצורים שחיים שם ואיך נראה העולם מתחת למים. היא התמכרה לחלוטין לתחושה הזו, של השהייה בתוך הים, ללא צורך באוויר ובאור יום. קרני השמש הזוהרות נראו כל כך מטושטש במבט מתוך המים, והיא שמחה על כל שניה רחוק מהיבשה.
הוריה החלו לדאוג. הילדה מבלה זמן רב מדי בתוך הים, זה נהפך לאובססיה. אך כמובן שהיא לא הקשיבה להם, והמשיכה לפקוד את החוף מדי יום. ערב אחד, במהלך ריב על נושא הים, היא נשברה. דמעות מילאו את עיניה כשהוריה איימו להחרים את ציוד הצלילה שלה. היא הבטיחה להם בקול שבור, שהיא תנסה להפחית את כמות ביקוריה בים. בתוך ליבה ידעה שזהו שקר מוחלט, ועוד באותו הלילה היא מצאה את עצמה על החוף.
הרוח השמיעה קולות די מוזרים על החלון בחדרה, והתחושה הכללית היתה מאיימת. אך זה לא מנע בעדה לקום מהמיטה בשקט, להתלבש, לקחת את הציוד שלה ולברוח. היא הרגישה צורך עז לבקר את הים שלה, הוא היחיד שיכול להרגיע אותה באמת.
כשהגיעה לחוף היא הסתכלה סביב. השעה היתה מאוחרת מאוד ואיש לא הסתובב שם. החול נעים מתחת לרגליה היחפות, וריח הים הממכר קורא לה להיכנס. היא הורידה את שמלתה ונותרה בבגד ים בלבד. אך כשהסתכלה שוב סביבה, וראתה שאכן אין איש, החליטה להוריד גם את בגד הים ולהישאר עירומה לגמרי. כך תוכל באמת להרגיש את הים, את הגלים מלטפים את גופה ומחבקים אותה באהבה. בגד הים והשמלה נותרו לבדם על החול, בעודה מקפצת בשמחה לתוך המים השחורים והחמימים. הם הזמינו אותה להיכנס אליהם, והיא החליטה לוותר על ציוד הצלילה ולנסות להתחבר אל הים הטבעי, בלי כל אמצעי מלאכותי. עם כל צעד שלה אל תוך העומק, הרגישה איך ליבה מתמלא אושר. זו רק היא והים שלה, לבד. היא הכניסה את ראשה לתוך המים ופקחה את עיניה. היא התקשתה מאוד לראות, כיוון שהלילה השחור השקיף מלמעלה. היא צללה עמוק יותר ויותר, נהנית מהיעדר בגד הים. בעקבות ביקוריה הרבים בים, היא למדה לעצור את נשימתה לאורך זמן רב, דבר שהיה שימושי באותו הלילה, כשהשאירה את ציוד הצלילה על החוף.
שניות רבות היא צללה, עמוק. חמימות המים החלה להיעלם ובמקומה הופיעו גלים קרירים. היא תיארה לעצמה שכבר הגיעה לעומק די גדול, אך בדיוק כשהחלה לצוף למעלה בחזרה לאוויר העולם... הרגישה את ידה נמשכת למטה. היא נבהלה ובלעה מים, החלה להיאבק עם הדבר הזה. תחילה חשבה שהיד שלה נתפסה באצת ים, אך היא הזדעזעה כשחשה את מרקם הדבר הזה, ואת חוזקו.
היתה זו יד אמיתית, יד של אדם. אך מרקם כף היד היה מחוספס מאוד, כאילו היו עליה קשקשים של דג. עיניה כבר לא ראו דבר מלבד החושך, וריאותיה התמלאו מים. היא איבדה את הכרתה ואפשרה ליד למשוך את גופה הרפוי עמוק לתוך מצולות הים.
דקות ארוכות היא שקעה ושקעה והיתה על סף מוות, אך אותה יד מחוספסת גררה אותה למערה קטנה בה יש אוויר. החמצן הצלול זרם לתוך אפה והחיה אותה בשניה. היא ניערה את ראשה מהמים ומיצמצה את עיניה. פרק ידה כאב מאוד והיא ליטפה אותו ברחמים, מה לעזאזל היה הדבר שמשך אותי לכאן? חשבה לעצמה. היא לא היתה צריכה לחכות לתשובה זמן רב, כי מולה נגלה היצור המתועב.
היה זה שילוב של דג ובן אדם, אך לא בצורה היפה של סרטי דיסני. פניו היו גסות וענקיות, עיניו מנופחות ומלאות בנימי דם מפוצצים. שיערו הדליל והשחור היה דבוק על מצחו מלא הצלקות, ושפתיו אדומות כדם. פלג גופו העליון היה כשל איש מערות, ופלג גופו התחתון היה סוג של זנב אפור ומעוות. אותו יצור הביט בה במבט מאיים. והיא, חלשה כל כך, רועדת ומפוחדת, לא הצליחה להוציא מילה מפיה. הוא ישב על סלע שטוח ארוך כשזנבו משכשך במים. היא התרחקה ממנו קצת, מנסה שלא להחליק מאותו סלע שטוח עליו היתה גם היא. עיניו לא הפסיקו לבהות בה במבט מאיים, והיא ידעה שזהו סוף חייה.
"רצית להיות חלק מהים..." אמר היצור בקול צרוד ושקט. היא נבהלה כששמעה אותו מדבר, אך הנהנה בנימוס.
"גם אני הייתי פעם כמוך... כל כך רציתי... כל כך..." השתעל תוך כדי דיבורו. הוא רכן לעבר המים ושתה בקול חזירי. הוא הכניס את כל ראשו והרטיב את שיערו. לאחר מכן שב לדבר. "ותראי מה קרה לי בסוף... פעם הייתי כל כך יפה, חכם. היה לי את כל מה שרציתי... אבל לא הסתפקתי ביבשה, רציתי את הים". עיניו עשו לה צמרמורת לאורך כל הגוף. היא רעדה ושתקה, התפללה שזה רק סיוט. "אז שחיתי כל יום, צללתי, שכחתי מהעולם. כשניסו להזהיר אותי... התעלמתי. עד שיום אחד כבלו אותי לכאן". היא המשיכה לשתוק ולהביט בו במבט מבוהל. "את מפחדת ממני?" אמר בצרידות הולכת ומתגברת, ובעקבות זה תקע את ראשו בתוך המים ושתה קצת. כשהרים את ראשו הרטוב, היא הנהנה בהיסוס. "זה בסדר... תראי איך אני נראה... גם אני הייתי מפחד מעצמי...". היא הרשתה לעצמה לחייך חיוך קטן, אולי זה מה שישבור את הקרח. "את צוחקת עלי?!" צעק לפתע ועיניו בלטו ממקומן. "לא.. לא!" ניסתה להגן על עצמה, אך הוא התקדם אליה במהירות והוריד לה מכה אדירה. ראשה פגע בחזקה באבן השטוחה והלחה, והיא ראתה איך הכל מסתחרר...
כשהרימה את ראשה לאחר זמן לא מוגדר, היא מיששה את שיערה. הוא היה מלא בדם, והיא נזכרה במכה הנוראית... הכאבים העזים השתלטו על מחשבותיה והיא החלה לבכות. "אל תבכי" שמעה את הקול הצרוד מאחוריה. היא הסתובבה במהירות וראתה את היצור יושב מכופף בקצה המערה. "אני מצטער כל כך..." לחש לה בעצב. "אני כבר לא זוכר איך מתנהגים...". היא פחדה ממנו כל כך אך גם ריחמה עליו, לכן החליטה להתחנף. "זה... זה בסדר... זה לא כואב לי בכלל..." שיקרה וחייכה חיוך צבוע. הוא צחק צחוק מוזר והשתעל תוך כדי, "בואי לכאן". היא זחלה על הברכיים עד אליו, פוחדת כפי שלא פחדה מעולם. לא היה לה מושג איך קיים יצור כזה בעולם, ומההיכרות שלה איתו, ידעה שאי אפשר לנבא את תגובותיו. הוא הושיט לה יד גדולה ומגושמת והיא ליטפה אותה בגועל רב. מרקם עורו היה מחוספס כל כך, ועל ידו הופיעו המון פצעים, חלקם מדממים. אך הדבר שמשך את עיניה היה הצמיד הזהב שלו. "אל תתלהבי כל כך..." לחש. היא פחדה לחייך שוב, שמא יחשוב שהיא צוחקת עליו, ופשוט לא הגיבה. "בגלל הצמיד הזה אני אסיר כאן מתחת לים...". היא לא הבינה מה הקשר, אבל העדיפה גם לא לדעת.
וכך היא בילתה ימים רבים, בתוך המערה הזו, במצולות הים, עם היצור. הוא נהג להרביץ לה המון, להתעלל בה ולפגוע בה, אך היא כבר התרגלה ליחס הזה. מעולם לא חשבה שזה מה שמצפה לה מתחת לפני המים, וכל כך התגעגעה הביתה.
לפתע החלה להעריך את הוריה, את האדמה, את החמצן ואת שיגרת היום. אילו רק היתה יכולה לחזור.
כשפקחה את עיניה והשתעלה תוך כדי, חשבה שכל זה היה רק חלום. היא חייכה לעצמה בהקלה עצומה כשראתה שהיא ישנה במיטה היבשה שלה, וקרני השמש הזוהרות נכנסות לתוך חלונה. תחושת אושר הציפה אותה כשאוויר נקי נכנס לתוך אפה.
עד שהיא הרגישה משהו קר ומתכתי כבול סביב פרק ידה.
